הסופר דוד גרוסמן קיבל הערב תואר ד"ר לשם כבוד בחגיגות חבר הנאמנים ה-80 של האוניברסיטה העברית.

יושב ראש חבר הנאמנים, מר מיכאל פדרמן; נשיא האוניברסיטה, פרופסור מנחם בן ששון; רקטור האוניברסיטה, פרופסור אשר כהן. מכובדַי.
ערב טוב לקהל הרב, לדוקטורנטים, שהופכים היום לדוקטורים, ולבני משפחותיכם הגֵאים בכם. ערב טוב לחבריי, מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד, וברכה מיוחדת לכלת פרס בובליק -(Bublick) הגברת רות דיין.
תודה על הכבוד הרב שאתם חולקים לחבריי ולי. זהו אות של הערכה והכרה, והוא יקר מאוד ללבי, גם מפני שאני בוגר האוניברסיטה העברית, ואת כל הטוֹב שקיבלתי פה, ממוריי ומֵרוח המקום, אני נושא אתי עד היום.
חברים יקרים, סופרים מדברים לא מעט על יִיסורי הכתיבה. על 'אימת הדף הריק', על לילות שבהם הם מתעוררים שטופי זיעה, כי הסיפור שאותו הם כותבים, לפעמים במשך שנים, נחשף להם פתאום בתורפתו, בחולשתו.
אני מכיר את המועקות האלה, אבל לא פחות מהן אני מכיר את העונג שיש בַּיצירה, בבריאת עולמו השלם של סיפור מאלפי פרטים ועובדות. יש סוג מיוחד של התפעמות שאני חש, כאשר דמות שהמצאתי מתחילה פתאום 'להקדים אותי', לרוץ ולמשוך אותי אחריה: פתאום היא, המומצאת, הבִּדיונית, יודעת יותר ממני על גורלה, על עתידה, על דמויות אחרות בסיפור, והיא מזרימה אלי, לא ברור לי איך, חומרי-חיים, ורעיונות, ותהפוכות של עלילה ותובנות שלא ידעתי שיש בי.

אני מרגיש שהיצירה היא אפשרות של מגע בָּאינסוף. לא האינסוף המתמטי ולא הפילוסופי- אלא האינסוף האנושי. כלומר, אינסוף פניו של האדם. אינסוף נימי נפשו, אינסוף דעתו ודעותיו, יצריו, תעתועיו, קטנותו וגדולתו, כוח יצירתו, כוח ההרס שבו, אינסוף צירופיו. כמעט כל רעיון שצץ בי בקשר לִדְמות שאני כותב פותח בפניי עוד ועוד אפשרויות שלה, גן של שבילים מתפצלים.
"דַי להתקיים כדי להיות מושלם", כתב הסופר והמשורר פרננדו פֶּסוֹאָה, והמשפט המופלא הזה, גם זורֶה מלח על פצעו של כל סופר, שיודע עד כמה קשה להפוך דמות שנֶהֶרתָה בַּדמיון לִדְמות שיש בה ולו חֶלקיק מאותה 'שלמות' פֶּסוֹאית, מִמְלֵאוּת-החיים שיש בִּשנייה אחת של אדם חי וקיים.
אל השלמות הזאת, שעשויה כמובן גם מאינסוף פגמים ומוּמים של אופי ושל גוף, אליה חותר הסופר. זו המשאלה, זה הדחף: להגיע לאותה התרחשות אלכימית, כשלפתע, באמצעות חומר דומם - סימנים מסודרים על דף בסדר מסוים - חוֹללנו חיים.
מי שכותב, מי שכתב כמה וכמה דמויות, והתמוסס לתוכן, וחזר מהן אל עצמיותו שלו; מי שחזר מהן אל עצמיותו, ויודע שעצמיותו כבר עשויה גם מהן; מי שיודע שלולא כתב אותן לא היה מכיר באמת את עצמו - הוא מכיר גם את העונג שיש בתחושת שפע-החיים שרוחשים בכל אחד ואחד מאתנו.
כמעט בנאלי להתפעל מכך, ובכל זאת הרשו לי להתפעל היום מן הבנאלי הזה: אנחנו, כל אחד ואחת מאתנו, מלאי חיים. יש בנו אינסוף אפשרויות ודרכים להימצא בתוך החיים, לִחיותם.
ואולי זה בכלל לא בנאלי, ואולי דווקא צריך להזכיר זאת לעצמנו: כי רְאו עד כמה אנו נזהרים ונמנעים מלִחיות את כל השפע שאנחנו, את כל מה שמזַמנים לנו נפשנו, וגופנו ונסיבות חיינו. כל כך מהר, בשלבים מוקדמים מאוד בחיינו, אנחנו נקרשים ומצמצמים את עצמנו להיות 'אחד', מובהק, מְגוּדָר ב"הגדרה" ברורה. ואולי דווקא כדי שלא נאלץ לעמוד מול השפע המבלבל, המתעתע לפעמים, אנחנו מאבדים את עצמנו מִדעת?
לפעמים החיים שלא נֶחיו, שהיינו יכולים לחיותם ולא עלה בידנו, או לא העזנו, קמֵלים בתוכנו ואינם; ולפעמים אנו חשים בהם, רואים אותם מנגד, והם שולחים אלינו מַדְקרות של צער, של החמצה ועלבון, ואפילו של אֵבל. כי משהו, או מישהו, נרצח שם.
זה יכול להיות ויתור על אהבה גדולה וסוערת למען שלוות נפש. או בחירה במקצוע לא מתאים, שבו אדם נמֵק כל חייו, או חיים שלמים בְּגֶ'נדר שאיננו הג'נדר הטבעי לו, או לה. זה יכול להיות אלף ואחת בחירות שאינן מתאימות לנו, פרי של לְחָצים וציפיות, וּפחדים שלנו, ורָצון לשאת חן, וכניעה ל'רוח הזמן'.
הַכּתיבה היא תנועה של הנפש בניגוד לאותו ויתור, לאותה הימנעות מהשפע שבנו. היא תנועה חתרנית של הכותב, בראש ובראשונה נגד עצמו. באופן גשמי יותר אפשר לדמות אותה למסאז' עיקש, שהסופר עושה פעם אחר פעם לתודעתו הנזהרת, הקפוצה, הבלומה.
בשבילי, הכתיבה היא תנועה חופשית, גמישה וקלה, על הציר הדמיוני שבו אני יכול לנוע בין הילד והזקן שהייתי ושאהיה; בין הגבר והאישה שאני; בֵּיני השפוי לביני המטורף. בין היהודי-במחנה-ההשמדה שאני, לבין מפקד המחנה הזה, שאני. בין הישראלי שאני, לבין הפלסטיני שהייתי יכול להיות, לו נולדתי 500 מ' מזרחה מכאן.
אני נזכר, למשל, בַּקושי שהיה לי לכתוב את אורה, הדמות המרכזית בספר 'אישה בורחת מבשורה'. במשך שנתיים נאבקתי בה, ולא הצלחתי לדעת אותה, לא עד כלות. היו סביבה המון מילים, אבל לא היה להן מוקד חי, לא נוצרה בה אותה פעימה של חיים, שבלעדיה אני לא יכול להאמין בַּדמות שאני כותב, להיותהּ.
בסוף, לא הייתה לי ברירה, ועשיתי מה שכל אזרח הגון במצבי היה עושה- ישבתי וכתבתי לה מכתב. פשוט, מכתב כמו פעם, עם עט ונייר, ושאלתי אותה, מה קורה, אורה? למה את כל כך מסרבת לי, איפה אני טועה בך? למה את לא מתמסרת?
ועוד לפני שהגעתי לסוף המכתב, כבר הבנתי- זה לא אורה שצריכה להתמסר לי. זה אני שצריך להתמסר לה. כלומר, להפסיק לחלוטין להתנגד לאפשרות של אורה שבתוכי. לזלוג לְתבנית-המעמקים שלה, שמחכָּה לי בתוך-תוכי. לָאפשרות של אישה בתוכי. לָאפשרות של האישה המסוימת הזאת בתוכי. להיות מסוגל להרשות לחֶלקיקי נפש - וגם גוף - שלי לרחף באופן חופשי, בלי מעצורים ובלי להיזהר, וגם בלי שום 'אינטרס' צר, מעשי, מוגבל, אל עבר המגנט החזק של אורה, ושל הנשיות שקורנת ממנה.
ומֵהרגע הזה, היא כמעט כתבה את עצמה- בעצמה.
חברות וחברים יקרים, אני יכול לדבר שעות על הכתיבה, אבל עוד מעט תתחיל השמש לשקוע. הֶהרים שמאחורַי, בקצה האופק, הרי מואב, ייצָבעו אָדום, וילכו ויחווירו, ותָוֵוי המִתאר שלהם יתפוגגו, ואחר כך יֵרד עלינו החושך.
אבל לפני שיֵרד החושך, אני רוצה לדבר על מציאוּת חיינו כאן; על מה שאנחנו הישראלים מכנים, 'המצב'; מילה שבעברית רומזת על איזו יציבות, ואפילו סטטיות, ובעצם היא שֵם מכובס ליותר ממאה שנים של דימום, של מלחמות, וטרור, כיבוש ופחד-מוות. ובעיקר- פטליזם, וייאוש.
ואולי אין מקום מתאים יותר לדבר על 'המצב' מאשר כאן, על הר הצופים. כי קשה לי להביט בנוף היפה הזה, ולנתק אותו מהמציאות, מהעובדה שאנחנו צופים כאן בְּמה שמכוּנֶה בְּסִכְסוּכית, "אזור מעלה אֱדומים וְ- 1E", וזו בדיוק הנקודה שבה רבּים בישראל, ובממשלת ישראל, שואפים להתחיל את סיפוח הגדה המערבית; ולעומתם, יש אחרים - ואני בתוכם - שחושבים שהמעשה הזה יביא קץ על הסיכוי לפתרון הסכסוך, ויגזור על כולנו להמשיך ולחיות במלחמה.
וכשאנחנו עומדים כאן, ה'מצב' נעשֶה דחוס עוד יותר, והוא מכיל בתוכו לא רק את האוניברסיטה, על כל החוכמה, והידע, והאנושיות ורוח חירות האדם, שנצברו בה במשך כמעט מאה שנה, אלא גם את 3000 הבדואים, גברים, ונשים וילדים, בני שבט שחי כאן כבר דורות, והם משוללי זכויות ונטולי אזרחות, ונתונים להתעמרות לא פוסקת, שמטרתה לסלק אותם מכאן. גם הם חלק מתמונת 'המצב'. גם הם מצבנו, כתובת על הקיר שלנו.
לפני חמישים שנה פחות שבועיים, אחרי סיום מלחמת ששת הימים, עמד במקום הזה, בָּאמפיתיאטרון של הר הצופים, רב אלוף יצחק רבין. רמטכ"ל הניצחון. רבין קיבל אז תואר 'דוקטור כבוד בפילוסופיה', ונשא נאום שהדהד מקצה הארץ ועד קצֶהָ.
הנאום של רבין (שנכתב על ידי קצין חינוך ראשי, מור'לה בר-און) התכוון בכל שורה שלו - וגם הצליח - לְהַבנות ולעַצֵב את התודעה ואת הזיכרון הקולקטיבי של הישראלים של אותה תקופה. הייתי אז בן 13, ואני עדיין זוכר את הצמרמורת שהוא העביר בי: הוא ניסח לנו, הישראלים, את תחושת הנס שקרה לנו. את גודל הישועה שנושענו. הוא נתן למלחמה ולתוצאותיה מעמד של סיפור מוּסר, שכמעט חורג מגבולות המציאות וההיגיון.
"כשאמרנו 'הטובים לטיס'," אמר רבין בנאומו, "לא התכַּוונו רק לַבּחינה הטכנית וּלכישְרון הכּפיים. התכַּוונּו שעל מנת שיהיו טייסינו מסוגלים להביס את כל חיילות האויב, של ארבע מדינות, תוך שעות ספורות, חייבים הם לִדְבּוק בַּערכים של טוּב מוסרי, ערכים של טוּב אנושי". "הפלוגות," המשיך רבין, "שבָּקעו את הקווים והגיעו עד לסוף הדרך (...) נישאו על גבי ערכים מוסריים, על גבי מאגרים רוחניים, ולא על גבי הנשק והטכניקה הקרבית".
זה נאום מאלף. הוא נרגש, אבל לא מתלהם, אף על פי שהימים היו ימי אופוריה. אלוהים, למשל, לא מוזכר בו ולו פעם אחת. גם לא האמונה הדתית. רק דמוּ בנפשכם איזה מקום היה לָאמונה, ולַקדוּשה וּלאלוהים בִּנאום כזה היום, ותבינו את התהליך שעברה ישראל מאז. אפילו הנגיעה באבני הכותל אינה מתוארת בו בהקשר דתי, אלא היא - כדברי רבין - "הנגיעה שנגעו הלוחמים הַישֵר אל תוך לב ליבה של ההיסטוריה היהודית."
וגם את זה אמר רבין: "צהלת הניצחון אחזה בעם כולו. אף על פי כן נתקלים אנו (...) בתופעה מוזרה בְקֶרב הלוחמים עצמם. אין הם יכולים לשמוח בלב שלם, ויותר מִקב של עצב ותדהמה נמסך בַּחגיגתם (...) ייתכן שהעם היהודי לא חוּנך ולא הורגל לחוש את שמחת הכובש והמנצח".
כך אמר יצחק רבין, אבל באותם רגעים עצמם, כבר החל הכיבוש הצעיר, העוּבָּרי כמעט, להתרקם, להתפתח ולהסתעף, וכבר היו בו תאים ראשוניים, שנוצָרים בכל כיבוש, תאים של לאומנות וגִזענות, ואצלנו נוספה לכל אלה השתלהֲבות משיחית; וגם הֶחלה לנבוט בנו, בהחלט, 'שמחת הכובש', שרבין רצה כל כך להאמין שאין בנו, ושבסופו של דבר, בדרך ארוכה ונפתלת, הביאה גם לרציחתו, 28 שנה אחר כך.
כן, מלחמת ששת הימים הסתיימה בניצחון מזהיר, אבל אנחנו לא נזהרנו.
אין כנראה עַם המחוסן מפני שיכְרון הכוח. עמים חזקים ו'מוצקים' מאתנו לא עמדו בפיתוייו. קל וחומר מדינה של עם קטן, שבמשך רוב ההיסטוריה שלו היה חלוש ונרדף, נטול נשק וצבא שיגֵנו עליו. עַם שבתחילת יוני 1967 האמין שהוא עומד בפני סכנת השמדה, וכעבור שישה ימים הפך לכמעט אימפריה.
חמישים שנה חלפו. ישראל התפתחה לבלי הכֵּר. ההישגים של ישראל, כמעט בכל תחום, הם אדירים, ואי אפשר להתייחס אליהם כמובָנים-מאליהם. לא מובן-מאליו כל הסיפור כולו: שִיבת העם היהודי מִשִבעים גלויות אל מולדתו, והיצירות הגדולות שיצר בה, הם מהסיפורים המופלאים וההֶרואיים ביותר של האנושות כולה. גם מבלי להתכחש לטרגדיה שהביא המהלך ההיסטורי הזה על הפלסטינים, בני הארץ, המעבר של העם היהודי מֵעם של פליטים ועקורים, שרידי אסון גדול, לִמדינה משגשגת וחיונית וחזקה, גם הוא כמעט בלתי נתפס.
וכדי לשמור על כל היקר והטוֹב שיצרנו כאן, אנחנו צריכים להזכיר בלי הרף את מה שמאיים על עתידנו, לא פחות מהסכנות שמחוץ: ובראש ובראשונה את העיוות שפוגע בשורש הווייתה של ישראל - שהיא דמוקרטיה שכבר אינה דמוקרטיה במלוא מובנה של המילה; שהיא דמוקרטיה מתעתעת, ועלולה להיות, בקרוב, תעתוע של דמוקרטיה.
היא דמוקרטיה, כי יש בה חופש דיבור, ועיתונות חופשית, וזכות בחירה והיבּחרות לכנסת, ושלטון חוק וּבג"צ. אבל האם מדינה שכבר חמישים שנה כובשת עם אחר, ושוללת את חירותו, ןמגבילה את חירויותיהם של אלה שמתנגדים לכך, האם באמת ובתמים היא יכולה לטעון שהיא דמוקרטיה? האם ייתכן בכלל צירוף מילים כזה: 'דמוקרטיה כובשת'?
(אני חושב שכדאי שאדבר מהר יותר כעת, לפני שייכנס לתוקפו ה'קוד האתי' של האקדמיה...)
מאה שנים של סכסוך. חמישים שנות כיבוש. מֵעבר לוויכוח הפוליטי המוכר אני שואל, מה הן מעוללות לְנפש האדם, לרוחו של עם? של הנכבש, וגם של הכובש? אני חושב על תהליך היצירה שתיארתי לכם קודם- על תחושת אינסופיותו של האדם, של כל אדם. על ההבנה שמתחת לכל סיפור יש סיפור אנושי אחר; שזו היא הארכיאולוגיה האנושית: שכבות-שכבות של סיפורים, שכל אחד מהם נכון בדרכו.
אבל חיים בתוך מלחמה תמידית, שאין שום כוונה נחושה לשים לה קץ, חיים של פחד, וחשד ואלימות, הם מטבעם חיים של צמצום. צמצום הנפש וצמצום הדעת. של תפיסות סטריאוטיפיות עבות וגסות. של שלילת האנושיות של בנֵי עַם אחר, ובעקבות זאת- של כל אחר, באשר הוא.
זה, בסופו של דבר, האקלים התודעתי שבו צומחים פנאטיוּת, פשיזם, כמיהה לדיקטטורה. זה האקלים שהופך אותנו מבּני אדם להמון, לאנשים הרמטיים. אלה התנאים שבהם מתחילה לקרוס חברה אזרחית דמוקרטית, פלורליסטית, ששואבת את כוחה מהחוק, מתודעת השוויון, מזכויות האדם.
האם אנחנו יכולים לומר בביטחון, שהחברה בישראל מודעת לעוצמת האִיוּם הזה? האם היא מסוגלת להתמודד איתו? האם אנחנו בטוחים לגמרי שֶאלה שמנהיגים אותנו רוצים באמת ובתמים להתמודד אתו?
פתחתי בענייני כתיבה וסִפרות, וסיימתי בִּמציאות חיינו. אבל בשבילי הן שלובות זו בזו. איננו יודעים, כמובן, מי יעמוד כאן, במקום הזה, בעוד חמישים שנה מהיום. איננו יכולים לדעת באיזו מציאות יתקיים הטקס הזה, ואם יתקיים, והלוואי שיתקיים. איננו יכולים לנחש אֵלו בעיות ותקוות יהיו אז במוקד עניינו של העולם. באיזו מידה, למשל, תְשַנה הטכנולוגיה את נפשם ותודעתם - ואולי גם את גופם - של בני האדם. אֵלו רבדים ודיאלקטים יתוָוספו לעברית שתהיה אז בפיהם של אלה שיֵיאספו כאן, ואלו רבדים ייעלמו. האם הם יאמרו בנאומם את המילה 'שלום'- בשמחה? או בִּכְאֵב של אכזבה? של החמצה? או אולי דווקא בְּקַלילות של המובן מאליו? של שגרה שהפכה כבר לדרך חיים?
אינני יודע איזו ישראל תהיה זו. אני יכול רק לקוות בכל לבי, שהאיש או האישה שיעמדו כאן יוכלו לומר, בראש מורם ובכוונה מלאה:
אני אדם חופשי. ועַם חופשי. בארצי, בביתי, בתוך נפשי.

תודה.

Freudian Field, Year Zero by Jacques-Alain Miller Paris, 11th June 2017 Lacan Quotidien n°718 Will psychoanalysis end up surrendering its arms in the face of the mounting impasses of our civilization, as Lacan exclaimed one day, out of disappointment or anger, when the notables of his school, the Freudian School of Paris, refused to endorse his "Proposition of the 9th of October 1967, on the Psychoanalyst of the School"? It is by no means a foregone conclusion. The Schools of the Freudian Field have long been what Lacan wanted them to be, refuges against civilization’s discontents. Since the executive of the École de la Cause freudienne, led by its president, Christiane Alberti, and that of Uforca, have, at my request, enthusiastically adopted my proposal to take a public position 1) against Marine Le Pen and 2) for democracy and the rule of law, and now that the vast majority of members have embarked on a national campaign of republican and Anti-Le Pen Forums, it has become clearer how the ECF, flanked by its satellites, Uforca, the ACF and the CPCT, can become what, at the moment of creating his School, Lacan called, with an energy which, in my eyes testified to the best of the warrior spirit of the French nation, "a base of operations" with the aim both of reconquering the Freudian Field, by winning it back from the IPA, and of overcoming those impasses of civilization that pose a threat to the very existence of psychoanalysis. The attention paid to the political struggle in France, since the 1st of March this year, has not made me lose sight of the fact that today, through the continuous effort of several generations of analysts, there is not one School, but seven: the ECF, the EOL, the EBP, the ELP, the SLP, the NLS and, most recently born, the NEL. Once Macron was elected on the 7th of May – and as soon as a local and subaltern revolt from the EOL had been countered, a revolt which in fact played the same role as the revolt of notables of 1967, namely to hamper the forward movement – I thought that the lessons of the French experience should be resituated at a global level. Especially since, on the 14th of May, I created "la movida Zadig", ZERO ABJECTION DEMOCRATIC INTERNATIONAL GROUP. As of this Sunday, the 11th of June, the day after the conversation organized at the EOL by its executive committee under the enlightened leadership of its president, Gustavo Stiglitz, I can announce that the entire Freudian Field has now rallied to Zadig. The global Lacanian political network is not to be confused with the WAP, or its Schools, but is rather an extension of it at the level of public opinion. As such, it will benefit everywhere from the support of our institutions and will be part of the Freudian Field in the broader sense of the term. As for Zadig's way of operating and the causes it will defend nationally and transnationally, everything has to be invented. Our initiative concerning the Venezuelan crisis and the Pasolini petition are just a start. Within the framework set by my first decisions, the field is open to initiatives! It is therefore: "Freudian field, year zero". Everything begins again, without being destroyed, to be carried to a higher level. Through a retroactive effect, I now understand why I stopped giving my Cours in 2011. It was the consequence of the decline in my transference to the Freudian Field, a result of the feeling of failure that had gripped me since it dawned on me that all the members of the ECF had joined the project of Freda, who proposed replacing the School model put forward by Lacan with that of an association of psychotherapists engaged in chasing subsidies and obeying the impulses of an association, the association Aurore, known for mixing its money with the instructions of the Ministry of Health. This plan of liquidation was about to be realized when I alone stood in its way. What’s more, the Freudian Field seemed to have reached its nec plus ultra in 2011. I saw myself as a prisoner of the world I had created, this Freudian Field governed by the algorithms I had provided, and functioning without me, as I had desired. All I had to do was to mill my Cours until my death. The curse of Sartre’s "pratico-inert” was upon me. Bringing my sempiternal Cours to an end appears to me today as a desperate effort to escape petrification and reconnect with the real of life. The page has been turned. Jam 2 will resume Jam 1’s course in a new form. My idea is now to mesh my work with that of various collectives of the Freudian Field who are willing. It is already established that this is what is going to happen in Italy in the form of this "Lacanian Political Seminar", which I will co-chair in Turin with Rosa-Elena Manzetti on July 8th, then in Rome, Bologna and Milan, with Di Ciaccia, the coupleFrancesconi and Mazzotti, and Focchi. In Paris, it will be the "The Quilting Point Seminar" which I have decided to start on the 24th of June, which will be filmed so it can be put online. In Buenos Aires it will be the "Seminar Clipol" (clinic and politics) which I propose for the approval of the Argentine colleagues, and which will be held next December during a trip I will make to Buenos Aires to receive an honorary doctorate, on the initiative of Osvaldo Delgado, whom I thank. Elsewhere in the Freudian Field, everything is open. This coming week I will provide an update on the Zadig networks created or in formation around the world, the network known as "Channel of the One", the programme for the Paris and Turin Seminars, etc. I was there with my friend Mireille Cardot – whose name caused Lacan to raise an eyebrow as I introduced him – when, Lacan read his "Adjoining Note to ‘The Foundation Act’”, in June 1964, before an audience of less than a hundred people gathered in Sylvia’s drawing room at 3, rue de Lille. After having spoken of the "admission committee, to be called Cardo",1 he said this, which, in my view is still a major wager: "The École’s success will be measured by the appearance of works that are acceptable in their place.”2 This is what is at stake in this multipurpose Seminar: to inscribe forever the teaching of Lacan in the universal discourse. Translated by Philip Dravers

Freudian Field, Year Zero 

by Jacques-Alain Miller

Paris, 11th June 2017

Lacan Quotidien n°718

Will psychoanalysis end up surrendering its arms in the face of the mounting impasses of our civilization, as Lacan exclaimed one day, out of disappointment or anger, when the notables of his school, the Freudian School of Paris, refused to endorse his "Proposition of the 9th of October 1967, on the Psychoanalyst of the School"? It is by no means a foregone conclusion.

The Schools of the Freudian Field have long been what Lacan wanted them to be, refuges against civilization’s discontents. Since the executive of the École de la Cause freudienne, led by its president, Christiane Alberti, and that of Uforca, have, at my request, enthusiastically adopted my proposal to take a public position 1) against Marine Le Pen and 2) for democracy and the rule of law, and now that the vast majority of members have embarked on a national campaign of republican and Anti-Le Pen Forums, it has become clearer how the ECF, flanked by its satellites, Uforca, the ACF and the CPCT, can become what, at the moment of creating his School, Lacan called, with an energy which, in my eyes testified to the best of the warrior spirit of the French nation, "a base of operations" with the aim both of reconquering the Freudian Field, by winning it back from the IPA, and of overcoming those impasses of civilization that pose a threat to the very existence of psychoanalysis.

The attention paid to the political struggle in France, since the 1st of March this year, has not made me lose sight of the fact that today, through the continuous effort of several generations of analysts, there is not one School, but seven: the ECF, the EOL, the EBP, the ELP, the SLP, the NLS and, most recently born, the NEL.

Once Macron was elected on the 7th of May – and as soon as a local and subaltern revolt from the EOL had been countered, a revolt which in fact played the same role as the revolt of notables of 1967, namely to hamper the forward movement – I thought that the lessons of the French experience should be resituated at a global level. Especially since, on the 14th of May, I created "la movida Zadig", ZERO ABJECTION DEMOCRATIC INTERNATIONAL GROUP.

As of this Sunday, the 11th of June, the day after the conversation organized at the EOL by its executive committee under the enlightened leadership of its president, Gustavo Stiglitz, I can announce that the entire Freudian Field has now rallied to Zadig.

The global Lacanian political network is not to be confused with the WAP, or its Schools, but is rather an extension of it at the level of public opinion. As such, it will benefit everywhere from the support of our institutions and will be part of the Freudian Field in the broader sense of the term. As for Zadig's way of operating and the causes it will defend nationally and transnationally, everything has to be invented. Our initiative concerning the Venezuelan crisis and the Pasolini petition are just a start. Within the framework set by my first decisions, the field is open to initiatives!

It is therefore: "Freudian field, year zero". Everything begins again, without being destroyed, to be carried to a higher level. Through a retroactive effect, I now understand why I stopped giving my Cours in 2011.

It was the consequence of the decline in my transference to the Freudian Field, a result of the feeling of failure that had gripped me since it dawned on me that all the members of the ECF had joined the project of Freda, who proposed replacing the School model put forward by Lacan with that of an association of psychotherapists engaged in chasing subsidies and obeying the impulses of an association, the association Aurore, known for mixing its money with the instructions of the Ministry of Health. This plan of liquidation was about to be realized when I alone stood in its way.

What’s more, the Freudian Field seemed to have reached its nec plus ultra in 2011. I saw myself as a prisoner of the world I had created, this Freudian Field governed by the algorithms I had provided, and functioning without me, as I had desired. All I had to do was to mill my Cours until my death. The curse of Sartre’s "pratico-inert” was upon me. Bringing my sempiternal Cours to an end appears to me today as a desperate effort to escape petrification and reconnect with the real of life.

The page has been turned. Jam 2 will resume Jam 1’s course in a new form. My idea is now to mesh my work with that of various collectives of the Freudian Field who are willing.

It is already established that this is what is going to happen in Italy in the form of this "Lacanian Political Seminar", which I will co-chair in Turin with Rosa-Elena Manzetti on July 8th, then in Rome, Bologna and Milan, with Di Ciaccia, the coupleFrancesconi and Mazzotti, and Focchi. In Paris, it will be the "The Quilting Point Seminar" which I have decided to start on the 24th of June, which will be filmed so it can be put online. In Buenos Aires it will be the "Seminar Clipol" (clinic and politics) which I propose for the approval of the Argentine colleagues, and which will be held next December during a trip I will make to Buenos Aires to receive an honorary doctorate, on the initiative of Osvaldo Delgado, whom I thank. Elsewhere in the Freudian Field, everything is open.

This coming week I will provide an update on the Zadig networks created or in formation around the world, the network known as "Channel of the One", the programme for the Paris and Turin Seminars, etc.

I was there with my friend Mireille Cardot – whose name caused Lacan to raise an eyebrow as I introduced him – when, Lacan read his "Adjoining Note to ‘The Foundation Act’”, in June 1964, before an audience of less than a hundred people gathered in Sylvia’s drawing room at 3, rue de Lille. After having spoken of the "admission committee, to be called Cardo",1 he said this, which, in my view is still a major wager: "The École’s success will be measured by the appearance of works that are acceptable in their place.”2

This is what is at stake in this multipurpose Seminar: to inscribe forever the teaching of Lacan in the universal discourse.

Translated by Philip Dravers

 

Champ Freudien, Année zéro / Campo Freudiano, 

Año cero / Freudian Field, Year Zero, par/por/by Jacques-Alain Miller

השדה הפרוידיאני. שנת האפס

מאת ז'אן-אלאן מילר

פריז, 11 ביוני 2017

האם, בסופו של דבר, תניח הפסיכואנליזה את הנשק בפני המבויים הסתומים ההולכים וגוברים בציבליזציה שלנו, כפי שטען לאקאן ביום של דיכאון או כעס, כאשר נכבדי האסכולה שלו – האסכולה הפרוידיאנית בפריז – סירבו לתמוך בהצעתו "מה-9 באוקטובר 1967 אודות הפסיכואנליטיקאי של האסכולה"? אין זה כתוב. זה זמן רב שאסכולות השדה הפרוידיאני מגלמות את מה שלאקאן רצה שיהיו: מקלטים כנגד אי הנחת שבתרבות. מאז שהמוסדות האחראיים  של Ecole de la Cause Freudienne, בראשות הנשיאה כריסטיאן אלברטי, ואלו של UFORCA, אימצו בהתלהבות – לבקשתי –את ההצעה לנקיטת עמדה ציבורית 1. נגד מרין לה פן ומפלגתה; 2. בעד הדמוקרטיה ומדינת חוק; ולאחר שרובם המכריע של החברים פתחו במרץ במסע לאומי של פורומים רפובליקניים ואנטי-לה פן, אנו מבינים  טוב יותר איך ה-ECF, בליווי ה UFORCA, ACF וה-CPCT, מסוגלת להפוך למה שלאקאן כינה – ברגע שהקים את האסכולה שלו ובאנרגיה שהעידה ,לדעתי, על מיטב הרוח הלוחמנית של האומה הצרפתית –  ל"מטה הפעולה", המיועד בו בזמן לכבוש מחדש את השדה הפרוידיאני מידי IPA ולגבור על המבויים הסתומים של הציבליזציה המאיימים על עצם קיום הפסיכואנליזה.

תשומת הלב שהוקדשה החל מה-1 במרס, השנה, למאבק הפוליטי בצרפת,  הביאה אותי לא לשכוח כי היום, הודות למאמצים המתמשכים של מספר דורות של פסיכואנליטיקאים, קיימת לא רק אסכולה אחת, אלא שבע :  ECF, EOL, EBP ELB, NLS , ELP והאסכולה החדשה שזה עתה נולדה, NEL. לאחר נצחונו של מקרון ב-7 במאי - ומיד לאחר נטרולו של מרד מקומי ושולי שהגיח מ-EOL, אשר למעשה מילא את אותו התפקיד שלקח מרד הנכבדים ב-1967 כלומר טרפוד התנועה קדימה- חשבתי שנכון יהיה להתיק את הניסיון הצרפתי לקנה מידה עולמי.

על כן ב-14 במאי האחרון הקמתי את ""La Movida Zadig- Zero Abjection Democratic International Group. ביום ראשון 11 ביוני, למחרת השיחה שאורגנה על ידי מועצת EOL, תחת הנהלתה הנאורה של היו"ר גוסטבו שטיגליץ, אני יכול להודיע כי השדה הפרוידיאני מכאן והלאה מחובר בכללותו ל-ZADIG. הרשת הפוליטית הלקאניאנית העולמית לא תזוהה עם ה AMP וגם לא עם האסכולות שלה, אלא שהיא אקסטנציה במישור של הדעות. בשל כך היא תיהנה בכל מקום מתמיכת המוסדות שלנו וגם תהיה חלק מהשדה הפרוידיאני במובן הרחב של המילה. בנוגע לנהלים של ZADIG ולמטרות שהיא תגן עליהן ברמה הארצית והטראנס-לאומית, הכול פתוח להמצאה.

היוזמה שלנו במה שנוגע למשבר בוונצואלה ועצומת פזוליני הן התחלה. במסגרת שנקבעה על ידי ההחלטות הראשונות שלי, השדה פתוח ליוזמות! על כן, "שדה פרוידיאני, שנת אפס". הכול מתחיל מחדש, מבלי לההרס, כדי להתעלות למישור גבוה יותר. בעקבות אפקט רטרואקטיבי, אני עכשיו מבין מדוע הפסקתי את הקורס שלי בשנת 2011. זו הייתה תוצאה של נפילת ההעברה שלי אל השדה הפרוידיאני, שנבעה מתחושת הכישלון ששררה בי מאז שנאלצתי להיווכח בכך שסך חברי הECF  הצטרפו לפרויקט 'Freda', ששאף להחליף את מודל האסכולה שקוּדם על ידי לאקאן באגודת פסיכותרפיסטים שעוסקת בציד סובסידיות ומצייתת ליוזמות של אגודת Aurora, הידועה בכך שהיא מייצגת את ההנחיות של משרד הבריאות באמצעות הכסף שלה. פרויקט חיסול זה היה על סף מימוש כאשר לבדי  התייצבתי בתווך. נוסף על כך, נראה היה כי השדה הפרוידיאני הגיע ב-2011 לשיאו. son nec plus ultra.))

        ראיתי את עצמי כלוא בעולם שיצרתי, אותו שדה פרוידיאני הנשלט על ידי האלגוריתמים שסיפקתי עבורו, הוא מתפקד בלעדיי, כפי שרציתי. לא נותר לי אלא להמשיך לסובב את ידית הקורס שלי עד המוות. קללת ה"פרקטיקו אינרטי" (סארטר) רבצה עליי. עצירת הקורס הנצחי שלי נראית לי היום כמאמץ נואש להימלט מההתאבנות ולהקשר מחדש עם הממשי של החיים. פתחנו דף חדש. JAM2  יחזור וימשיך את הקורס של  JAM 1 בצורה מחודשת. הרעיון שלי הוא לשלב מעתה בעבודתי את עבודתם של קולקטיבים שונים מהשדה הפרוידיאני שיתנדבו לכך. הוחלט כי מכאן ואילך העבודה תיערך באיטליה, בצורה של "הסמינר על הפוליטיקה הלקאניאנית" שאנהל בטורינו יחד עם רוזה אלנה מאנצטי ב-8 ביולי הקרוב, ולאחר מכן ברומא, בולוניה ומילאנו, עם Di Ciaccia, הזוג Francesconi ו-Mazzoti ו-Focchi. יהיה זה "סמינר נקודת הכפתור" שהחלטתי להתחיל ב-24 ביוני בפריז; הוא יצולם על מנת שיופיע און ליין. בבואנוס איירס מתוכנן "סמינר הקלי-פול (קליניקה ופוליטיקה). אותו אני מניח לאישורם של העמיתים מארגנטינה. הוא יתקיים בדצמבר לרגל נסיעתי לבואנוס איירס, לשם קבלת תואר דוקטור כבוד באוניברסיטה, הודות ליוזמתו של אוסבלדו דלגדו, ואני מודה לו על כך. בכל מקום אחר, בשדה הפרוידיאני, הכול פתוח. אבהיר את זה במהלך השבוע הקרוב ברשתות ZADIG שכבר הוקמו או הבקמה כעת בעולם, ברשת, בשם "ערוץ של 1", בתוכנית הסמינרים בפריז ובטורינו, וכד'.  

הייתי עם ידידתי מיריי קארדוט כאשר לאקאן קרא ביוני 1964, מול פחות ממאה אנשים שהתכנסו בסלון של סילביה ברחוב ליל מס' 3, את "הנספח" שלו לאקט הייסוד,–אז הצגתי אותה בפני לאקאן ושמה העלה עווית על פניו. לאחר התייחסותו אל "ועדת הקבלה ושמה קארדו", הוא אמר את המשפט הבא שנותר עבורי כהימור עיקרי: "הצלחתה של האסכולה תימדד על ידי תוצרת העבודות שיתקבלו במקומותיהם". על כך מדובר בנוגע לסמינר זה שהולך ומתרבה: לרשום לעד את ההוראה של לאקאן בשיח האוניברסלי.

עריכה: רביטל בקשי

קריאה: סולי פלומנבאום- אנט פלד- רביטל בקשי

פוליטיקה לאקאניאנית, גרסא מקומית- 50+אחת(ד)

המטוטלת של פוקו הייתה מרכיב בניסוי שערך המדען לאון פוקו בפריז בשנת 1851. בעזרת המטוטלת פוקו הדגים את העובדה  שכדור הארץ נע סביב צירו. סיבובו גורם למישור התנודה של המטוטלת לחוג באיטיות. המהירות הזוויתית מושפעת מקו הרוחב של המקום בו מתבצע הסיבוב. בכל קו רוחב שבו המטוטלת תמוקם תהיה סטייה שונה.

סיבוב שלם יושלם בפריז לאחר 32 שעות, בישראל לאחר 40 שעות, בקטבים 24 שעות ואילו בקו המשווה האפקט לא יורגש כלל...

פוליטיקה לאקאניאנית, גרסא מקומית-

 50+אחת(ד)

פסיכואנליטקאים שואלים שאלות :"דמוקרטיה בשעת חרום״

מפגש עם פרופ' מרדכי קרמניצר, סגן הנשיא לחקר הדמוקרטיה במכון הישראלי לדמוקרטיה, פרופסור אמריטוס ודיקן לשעבר של הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית.

ארגומנט:

בשבת הה13 במאי, בנאומו במדריד, ז׳ק אלאן מילר פנה לכל האנליטיקאים הנוכחים באולם ולכל אלה שהתחברו דרך האינטרנט והזכיר, בין היתר, את שנאמר לו במכתב: שהוא, מילר, רגיש לעובדה שפרון הזמין וארח את הנאצים בארגנטינה כי הוא, מילר, יהודי. מכאן הוא הקיש שאם נכון הדבר, אם בשל היותו יהודי הוא מתנגד לפשיזם, אזי אומות העולם זקוקים ליהודים על מנת לשמור על הדמוקרטיה ועל מדינת החוק.

ב13 ביוני נפגוש את פר׳ מרדכי קרמניצר על מנת לשוחח אתו על היהודים במדינת ישראל. האם ההיסטוריה שלנו פה יכולה לאשש שהיותך יהודי מביא אותך להתנגד לפאשיזם ולדבוק במשטר דמוקרטי כערך עליון? כשהנביא שמואל ניסה להניא את העם מלנסות להיות ככל הגויים ולהמליך על עצמם מלך, מה עמדתו זו מלמדת על אי ההלימה בין יהדות ומשטר מדיני מסויים?

אפשר להגיד שמדינת היהודים היא הצלחה גדולה, אפילו מהממת. אך אי אפשר להתכחש לעובדה שככל שהזמן עובר הסתירה בין ההצלחה הזו וההתרחקות מהאידאלים שבנו את ארצנו מביאים לעמדות סובייקטיביות שנעות בין אכזבה וספק לגבי העתיד ואפילו אובדן עצות. העצה הציונית לא מהווה בימינו מזור בדוק לבעיות  העם. עכשיו, כשאנו קיימים כמדינה, בנסיבות המיוחדות של המזרח התיכון, אנו נדרשים להשתתף במאמץ לעשות מהחיים כאן חיים שיכולים להכיל בתוכם את מה שאנו מגלים יום יום בעבודתנו הפסיכואנליטית: האפשרות הבלתי נדלית של האדם להמציא את גורלו.

סוסנה הולר

המפגש יתקיים ב-13.6.17 ב- Table Talk, דיזינגוף 64, תל אביב, קומה 2,

שימו לב: המפגש יתחיל בשעה 19:00 בדיוק.

השתתפות :50 ₪

פיקוח נפש: נהלי הדיווח של הרפורמה בבריאות הנפש כפנאופטיקון- אורנה קסטל

 

פוליטיקה היא פיקוח נפש בכפל משמעות. מתערבת בכל היבט של חיינו כדי להושיע מהכאוס ופוקחת עין על מעשינו. אני/אחר כמעט כל יכול. מצורף קישור למאמר דעה המציע הצצה להיבטים מעוררי דאגה על מצב מוסדות בריאות הנפש תחת חווית יד הרפורמה. אני מעריכה שיש בזה רלוונטיות ואקטואליות לגבי רבים. במצב עניינים זה הנפש היא זו שצריכה לפקוח: פן אופטיק און: ההיבט של הכוח במבט הוא תמיד במבט של הנפש. קידמה (progress) אינה קיימת אלא במובן של ״התקדמות לקראת האמת״ (לאקאן, כתבים), ומתקיימת משום כך בתהליך האנליטי, בשונה ממצב קבוע של סינכרוניות (קיום בו בזמן) שנשארת בצורתה לאורך ההיסטוריה. הנפש והפוליטיקה נותרו פרימיטיביות לעומת הקדמה הטכנולוגית ולאור זאת, אפשר לומר, הטכנולוגיה מרחיקה מהאמת. הרפורמה שמשויכת לקדמה טכנולוגית משום כך, מתנגדת לאמת שהיא כולה בבניית האמת של האיווי הפרטיקולרי.  

http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3539#.WRgxSf-7HFR.whatsapp

שידור וידאו חי מהוועידה והדיון במדריד עם ז'.א.מילר, - HERETIC he title of the international journal of Lacanian politics, which will soon appear as an online supplement to Lacan Quotidien.

LETTER ABOUT THE NEW JOURNAL

by Jacques-Alain Miller

Madrid, 13 May 2017

By reading this letter, I announced to the audience of my Conference-debate the title of the international journal of Lacanian politics, which will soon appear as an online supplement to Lacan Quotidien. It will publish texts without translation. It will have a wide network of correspondents throughout Europe and Latin America, from Australia to Siberia, with representatives in the United States and in China. All aspects of Lacanian reference in the political feld will be present: from BHL’s La règle du jeu, to Jorge Aleman’s Izquierda lacaniana and Gérard Miller’s Mélenchonist option. We will also attempt to maintain discussion with philosophers, researchers, economists, historians, sociologists, whether established or young such as, in France, Étienne Balibar, Éloi Laurent, David Spector, etc. It will be a publication at once with reference to Lacan and without any dogmatism, a sort of infnite conversation with which to orient ourselves in the world – “l’im-monde”, as Lacan said on occasion when he would be a bit nostalgic. 

And always with the maxim, “le maître de demain, c’est dès aujourd’hui qu’il commande”. But what is this master that is already secretly governing? This question is of pure Heraclitean style, but its response cannot be Heraclitean: “the lightning bolt” or “the combat” or “the child”. In the 21st century, we need a response in terms of structure. “And Freud? You are not saying anything about Freud? – Freud forms the basis of all this, in as much as he said that die Individualpsychologie ist daher von Anfang an auch gleichzeitig Sozialpsychologie. And what is the name of the journal? – HERETIC.”

אסכולה פוגשת עתיד פוגש אסכולה - מרחב לפאס 

"התרבות ממוססת את האפקטים של הלא-מודע לכן על השיח הפסיכואנליטי להיוולד כחדש בכל תקופה ותקופה. האנליטיקאי של האסכולה הוא זה אשר מייצג לזמן מסוים את הפסיכואנליזה כפי שהיא עדיין לא קיימת"  

אנתוני ויסנס (מתוך ערב שיח שהתקיים ב- 2010  בתל-אביב -הפאס -הד של אמירה)

החל מיוני הקרוב אנו מתחילים בסדרה של ערבי עבודה סביב עדויות של פאס. נתחיל מעדויות שנתנו בג׳יאפ ובעדויות שתורגמו לעברית. בכל ערב יביאו שלושה חברים מקריאתם/ הע/ארותיהם לאחת מהעדויות, לקרוא עדות של פאס כמקרה.

הערב הראשון בסדרה יתקיים ביום חמישי ה -22 ביוני ויהיה סביב העדות של פביאן פיינווקס- תרכז אורית וייס.

הערב לאחר מכן יתקיים ב- 13 ביולי ויהיה סביב עדותו של דומיניק הולווט- תרכז שרון זוילי כהן

 את הערב סביב עדותו של אנתוני ויסנס-תרכז ענת פריד, יתקיים בתחילת שנת העבודה הבאה.

(פרטים מלאים ישלחו בהמשך)

אנתוני ויסנס, פטריסיה בוסקין כרוז, הלן בונו, לור נבו, ארסלי פואנטס, דומיניק לורן, דומיניק הולווט, אן ליזי, פביאן פיינווקס, ברונו דה- הלא, ורוניק ורוז, פרנסואה לגיל, גי בריול, 

החברים מוזמנים לפנות לשרון זוילי  כהן Shzvili@gmail.com  להירשם לעבודה סביב אחת מהעדויות 

בקרוב נשלח הפנייה לעדויות  

בברכה

שרון זוילי- כהן, ענת פריד, אורית וייס

קריסטיאן אלברטי : פסיכואנאליזה, זה היפך הוחלט של החזית הלאומית. 636 LQ

Francisco Goya

עיון מחדש של הסדר הסמלי....

למעשה, האידאולוגיה הלה-פניסטית מאיימת על חירויות הציבור. בהקשר לעליית הפופוליזם האירופאי והעולמי, בחירת מרין לה פן עלולה לגרום לערעור מסוכן של החברה הצרפתית,  עם השלכות שלא ניתן לחשב. דבר המעורר עוד יותר את רגישות הפסיכואנליטיקאים היות והסדר הסמלי הנמצא בעיצומה של  הגיה, מערער את המסורות, את המנהגים, את המבנים הבסיסיים של החברה ושל המשפחה. המנגנונים שאפשרו אינטגרציה, אפילו הטמעה של הפרטים בחברה, כל הכוח הסינקרטי של הפוליטיקה התנפץ. הירידה של המשותף מלווה בצמיחה עולמית של היבדלות. תשובתה של הפסיכואנליזה היא בכל מקום ותמיד אנטי סגרגטיבית . היא מביאה את הסובייקט לתפוס מרחק מההזדהויות ההמוניות, אילו שתמיד דוחפות את הפרט להתמקם בקבוצה אחת נגד האחרת: הם ואנחנו.

-למרות שהסירו את הפן הדמוני מהרטוריקה של מרין לה פן, היא מגרה את המבנה החברתי המזיק ביותר של דחף המוות.

אך למרות הסרת הדמוניזציה של הרטוריקה של מרין לה פן, עם תקשורת וההעמדות הפוליטיות שנרמלו את החזית הלאומית, היא  מחניפה ,מגרה ומלהיבה , באופן תמידי וללא הרף את התצורה החברתית המזיקה ביותר של דחף המוות, שיכול להיקרא  "דחף ההיבדלות". היא מחריפה את נטיות העימות של ה-אנחנו נגדם. תוכנית כזו נוצרת כדי להלהיב שנאה, לגרום לתחילת מלחמת אזרחים, מצדיקה את פירוק השלטון והחוק , את ההקמה המקבילה של שלטון סמכותי, ויום אחד, את הפרקטיקה של טיהור אתני המוצג כדרך יחידה להחזיר את הזהות לעם. 

אגנס אפללו; הרהורים על "הרגע לראות", LQ 661

......

"הרגע לראות" מציין את ההצלחה הגדולה של אגוד וגיוס הדעה הנאורה תוך זמן קצר. הוא מעיד על יחס ישיר  של פסיכואנליטיקאים באוריינטציה לקאניאנית  לממשי שהוא מפרש. עיסוק בשיח האנאליטי מצריך דמוקרטיה פעילה. זאת, על מנת ליצור ולשמר פעולה מובנת שתזכיר את הזכויות הדמוקרטיות הבסיסיות, אלמלא הם, השיח האנאליטי אינו מתאפשר. מ-2003, שנת הרצח הכושל של הפסיכואנליזה ועד 2017 שנה בה הדמוקרטיה היא זו שעלולה להירצח, חלפו כמעט 15 שנה שמצביעים על כך שהאיווי של האנליטיקאי נמצא בחזית בכדי להבחין ולנבא על האי הנחת בדמוקרטיה ובכדי לארגן את התגובה.    טקטיקה, אסטרטגיה ופוליטיקה בלתי נפרדות. פסיכואנליטיקאי ראוי לשמו לא יכול להתעלם  מזה. חוות הדעת הנאורה והפסיכואנליטיקאים יכולים  ליצור קרש קפיצה מדהים כדי להחיות מעשה טרילוגי     "חירות, שוויון, אחווה" תוך כדי כיבוד השוני של כל אחד. "הרגע לראות" מתעלה על המפלגות הפוליטיות. הוא מאגד תחתיו  את תומכי הדמוקרטיה שהוא מפרש ללא היסוס. הלאמר היטב נדרש. אין  לערבב בין כל המועמדויות לנשיאות. קיים גבול בין הדמוקרטיים והטוטליטריזם, וזאת ללא קשר לסמבלאנט ממנו הוא מעוטר. "הרגע לראות" יזמן את עצמו בחיי המדינה בכל הסוגיות הגדולות החברתיות.  

פיליפ דה ג'ורג' -זכויות אדם ואיווי ההוויה  המדברת, , LQ 625

.........

המהפכה הצרפתית מסרה לאנושות את ההצהרה.  מילנר מפרט את הרציונל, העקרונות וההשפעות. הוא שם דגש במיוחד על המפריד והמאחד בכותרתו, זכויות אדם וזכויות אזרח. הצירוף אינו נוכח לצורך כפל או סופרפוזיציה של שתי הרשומות . הוא מצביע על האקטואליות, הכוח החתרני והמשחרר. כי היום אנחנו אזרחי הרפובליקות שלנו ואנו קשורים למה שמעמד זה מעניק לנו. אבל אדם - מ "זכויות אדם" - הוא האחרים: הלא-אזרחים ללא "מדורה"  או מקום להתאסף סביבו, ללא צורך עוד בסכסוך בינלאומי כדי לזורקם, נודדים  ושדופים על כבישי העולם. "זכויות האיש / אישה באות מהגוף; הינן אוניברסליות ובלתי משתנות בזמן ובמרחב. זכויות האזרח נובעות מההבנה ומהתרבות; הן משתנות בהתאם לחוקות ולמדינות" זכויות האדם, זה מה שמסרבים לפליטים. זוהי דאגה של גופים ממשים.

מארי לורן, הפוליטיקה היא ההחלטה, LQ 656

.....

פחד זוכה לעכשוויות בוערת. בפסיכואנליזה, אנו מבדילים בין הפחד והמועקה. המועקה היא כאשר אין אנו יכולים לומר ממה אנו פוחדים. ישנה נוכחות של דבר מה, אך דבר מה זה הינו פנימי ולא מוגדר. הפחד מאפשר לכסות את המועקה, עם מילים המציינות אובייקט. היא נרשמת בפיקציה, לכן לאקאן יכול לומר שהיא  מטעה, בניגוד למועקה שאינה משקרת. הפחד הוא חלק בלתי נפרד מהפוליטיקה. הוא חוצה משטרים ואידיאולוגיות שעבורם  תפעול העלילה הינו אסטרטגי, ונדרש עבור כך לערוך עבודה על השפה. אבל לשפה יש את חוקיה- למשל, לגרום למשהו שלא קיים להתקיים. - וזה יכול להוות מקור לכל תיאוריות הקונספירציה. מהצד השני, אף אחד אינו יודע מה הוא אומר כשהוא מדבר. "אני הוא אחר." קיים פער בין מה שאני רוצה לומר לבין הנאמר והנשמע. לכן, בזמן שאנו מדברים, אנו תמיד עושים קפיצה.  נקיטת עמדה בשפה היא ראשית כל, ההחלטה לנקוט עמדה בשפה. באופן טראנס-אינדיבידואלית , כל אחד  נחצה על ידי שיחים להם יש מילות מפתח (אדון-מילה) וכל אחד נדרש לבחון את  התוצאות ...

בסבב שיחים, לעיתים שיח של שנאה לוקח פיקוד. אסון שעבר אינו מגן עלינו מזה העומד לבוא. אין להאמין כי שנאה פוסקת את מרוצתה, מפני ששנאה שייכת לסובייקטיביות האנושית. פרויד  למד לקחים ממלחמת העולם הראשונה באי-נחת בתרבות ובתשובתו לשאלתו של איינשטיין: מלחמה למה? התרבות בלב הקשר החברתי אינה  פותרת את המובאות הסתומים הדיחפיים. כיום, אנו עדים לחזרתו של שיח השנאה על ידי הצהרות ציניות. ערבובים, בלבולים, מיתולוגיות של שנאת זרים מפיצים את הפחד מהזר, מהמהגר, מבנו של המהגר, מהגולה... ומי אינו גולה? השנאה  חודרת ושורפת כל. 

פוליטיקה הינה החלטה של כל אחד, היא לא לסמוך על איוויו של האחר הגדול בנוגע להחלטות חיינו. בפסיכואנליזה, היינו קוראים לזה נרקיסיזם של הסיבה האבודה: להיכנע אל מול איוויו של האחר הגדול דרך וויתור על איווינו בשם עקרונות "קדושים" איתם אנו מתעטפים. כיום, ניתן לראות כי מילות המפתח ( אדון-מילה) של שיח החזית הלאומית נותנים את הטון לשיחים האחרים, שנקראים להשיב. הוא הצליח לעשות כך שגם אם מתנגדים,  משתפים פעולה, כפי שלימד אותנו לאקאן...

פוליטיקה, היא החלטה. האמת הדמוקרטית הינה אמת בריבוי. הדיון והריב מכתירים אותה. עלינו להיות אסירי תודה לאישיויות הפוליטיות עבור העדות שהם נותנים לנו בנוגע ליכולתם להרגיש נוח אל מול מחלוקות. תקופתנו הינה תקופה של הפחתה לקרדיט שאנו נותנים לפוליטיקה וזינוק של השיח הקפיטליסטי המותיר אותנו לבד, צורך מוצרך.

המטרה היא להפוך את השבר שבין השיח הלה-פניסטי לאחרים לגלוי, לגרום לו להישמע. האתגר הפוליטי הוא לדעת  להפוך לפעילה את אי-ההבנה המניעה אותנו,  בכדי להמציא קולקטיב שיוכל לקבל ולא לדחות את הייחודי ביותר בכל אחד.

לאונרדו גורוסטיזה, קרל שמיט והפנאטיים, LQ 656

כפי שציינתי, הפנאטיזם הינו החבר הבלתי מופרד מחשיבה העושה משנאת האחר, בסיס לפעולה. וולטר ידע להילחם בכל סוגי הפנאטיזם. הוא זיהה את המחלה הזו, השוכנת בלבו של האדם,  וחוסר פשרנותו מסכנת את הדו קיום בכל חברה מתורבתת . מכיוון שהפנאטי אינו אדם בעל אמונה (דתית, פוליטית או אידאולוגית) בה הוא תומך בלהט וחריפות. הוא רואה באמונתו לא רק זכות שמגיעה לו, אלא חובה עבורו ועבור כל האחרים ומחובתו לגרום לאחרים להאמין במה שהוא מאמין או להתנהג כאילו הם מאמינים.  אחרת, החיסול של האחר הוא הכרחי. וולטר, הראשון שסיכם את הסכנה הגלומה דרך ביטוי תמציתי : " תחשוב כמוני או תמות!" (קרל שמיט וארנסט יונגר, קצין ממשל הכיבוש הצבאי בפריז). במקום בו מתחולל גזר דין נורא זה לא יכול להתקיים פלורליזם, פוליטי, אומנותי, אינטלקטואלי או כפי שהוא מופיע בהתנהגויות אישיות. כמו כן אין שם פרקטיקה אפשרית  לפסיכואנליזה הראויה לשמה. כאמור בקריאה זו שאנו מעודדים  לחתום עליה " אין פסיכואנליזה ראויה לשמה ללא מדינת  חוק, ללא חופש ביטוי ותקשורת, ללא נשימה פתוחה ודינאמית של חברה פתוחה ", כלומר חברה בלי פנאטיזם, או חברה שבה פנאטיזם ללא גבול, לא נוצרת, כמו השנאה כאופציה בסיסית. כפי שציינה כריסטיאן אלברטי, השיח האנליטי מנוגד לשיח המעודד עימות בין "הם ואנחנו" , בין אויב וחבר, מכוון אל המרחק שסובייקטים יכולים לקחת מההזדהויות ההמוניות ולכך שכל אחד יוכל לבודד את הבדלו המוחלט, את מה שעושה אותו בלתי ניתן להשוואה עם האחר. ובכך השיח האנליטי לגמרי אנטי-טוטליטרי במהותו ומתגלה כלא "כפוף" לכל סוג של פנאטיזם.  שהוא. אך עבור הפסיכואנליטיקאי, אין מילה אחרונה. להאמין שקיימת מילה אחרונה מוביל ישירות לפנאטיזם ולהכות את המתנגד. כפי שאמר ז'אק-אלן מילר, "מחיקת היריב הינה דרך ללכד יחד את האחר ה של האחר ". לכן, הפנאטיזם ,שיהיה הדתי, הפוליטי או האידאולוגי תמיד מנסה להחניק את ריבוי הקולות והדעות שעלולות לערער את האמונה- בסופו של דבר תמיד דתית- שקיים אחר של אחר .

קתרין לזרוס מאתה   ,מרין לה פן: נוחיות הגרוע מכל, 630LQ

"מי שישן בזמן דמוקרטיה עלול להתעורר בדיקטטורה." זה מה שאפשר היה לקרוא על השלטים שנופפו המפגינים המתנגדים בקונגרס של ימינים קיצוניים ופופוליסטים אירופאיים ,בינואר בקובלנץ, בגרמניה, בו מרין לה פן השתתפה. מונעת על ידי ה Brexit ובחירתו של דונלד טראמפ, היא הכריזה כי 2017 תהיה "שנת ההתעוררות של עמי אירופה הקונטיננטלית." אם כך, זה ישן. לא כולם, אבל התעוררות נדרשת! לא זו! לא זו של "הכביסה הגדולה" שאלה החושבים את עצמם ללא רבב וכתם מטיפים לה , לא זו של העמים שמתנחמים מפוליטיקת הגרוע ביותר. "התעוררות היא אחת מהסירות שלי, היא ברק" לאקאן אומר זאת ב1975 בסמינר RSI ב11 לפברואר. הוא מוסיף כי התעוררות, דבר מה שלא קורה לו הרבה, מתמקם ברגע בו הוא יוצא מהשינה ויכול לזכות ברגע קצר של צלילות, דבר שכמובן לא נמשך. לאחר מכן הוא נכנס כמו כולם ל "חלום הזה הקרוי מציאות, כלומר בשיחים להם אני משתייך ודרכם אני מנסה לפלס את הדרך לשיח הפסיכואנליטי. זה מאמץ מפרך ".  צלילות הינה מילה נוספת להתעוררות. ב « L’insu que sait de l’une-bévue… » (17 למאי 1977), הוא טוען כי " מחלת נפש  שהיא הלא מודע ,לא מתעוררת, אין אף מקרה של התעוררות". " ברגע שהאדם ישן, הוא,   une-bévue , בכוח הזרוע וללא שום הפרעה". זה נותן מדד של דרישה לאנליזה, לאנליטיקאי, של פרקטיקה חדה,על הקצה, נגד הירדמותו של השיח הרווח...

פסיכואנליטיקאים חייבים לעבוד למען התעוררות, נגד שיח בזוי שהופך לנפוץ. לאקאן נהג לומר שאנו חולמים שנתעורר. הממשי של התקופה מחזק את האזרח באי-רצון-לדעת. ז'אק-אלן מילר, בנוגע לאקט האנאליטי, ב1980, דיבר על כך ש"ההתעוררות היא בלתי אפשרית אם, כפי שמנסח לאקאן, הלא מודע מחייב שאנו לא חולמים רק כאשר אנו  ישנים" . הוא גם כתב שבהוראתו האחרונה של לאקאן, האנליטיקאי  "מאשר על ידי נוכחותו את המפגש עם הממשי" , זה שעמו כל אנליזנט מתעסק. האם מפגש זה אינו מחייב  עבור כל אל שנוכחים במקום זה גם שמירה על ערנות חדה ונחושה אל מול הממשי של תקופה זו?

תרגום- קרין סמוטריאז   

קריאה -אורית וייס ,אנט פלד.

תודות לזיו נוימן.