היפותזה: ללקט הקבוצות הפסיכואנליטיות המרכיבות את ה-NLS יש ידע על אודות "המשבר", ידע אשר אולי יהיה זה מעניין להציג. בראייה של המשבר כאחד ממסמני-האדון של זמננו, ובתור שכזה – אופן לכנות בו את הממשי, מכלול המדינות שהאסכולה שלנו מקיפה יכולות ללמד אותנו על מגוון של דרכי זיקה אל הממשי. בין ישראל, מדינה הנתונה במשבר ללא הפסקה, ושוויץ, הנדמית כמי שחומקת מכל המשברים, הפכו יוון ואירלנד לסימני המשבר הכלכלי באירופה, בריטניה וקנדה הן המבשרות של משבר המדעיזם והטכנולוגיה, בלגיה היא מקום של משבר לשוני, אוקראינה נקטעת בידי משברים של מדינה המתקשה לבסס את עצמה ככזאת, וכן הלאה...
המסמן "משבר" מתייחס אטימולוגית לרגע קריטי שבו הדברים מתמוטטים, וכן להכרעה בנוגע להחלטה שנדרש לקבל. מסמן זה אומץ על-ידי הרפואה מאז ימיו של היפוקרטס כדי לציין שלב של המחלה שבו הסימפטומים מתבטאים בצורה אלימה. מאוחר יותר, המילה "משבר" מצאה בטבעיות את מקומה בפסיכיאטריה, והסתננה בקלות לממדים של האחר, ממדים שאנחנו מכנים פוליטיקה, חברה, כלכלה, היסטוריה ומוסר. כיום מסמן זה הוא חלק משפת היומיום.
המשבר והזמן
אבל משבר אינו מושג פסיכואנליטי. לכן עלינו לתחם את השימוש שאנו עושים בו, תוך שמירה על החופש שיאפשר לנו לתפוס את המסמן הזה בכל הצורות שבהן הוא מופיע בתרבות. את נקודת המשען הראשונה שלנו נמצא בהגדרה שהעניק ז'אק-אלן מילר ב-2008, כשהתראיין על המשבר הכלכלי למגזין Marianne. "יש משבר במובן הפסיכואנליטי כאשר השיח, המילים, המספרים, הטקסים, הרוטינה, כל המנגנון הסמלי, מתבררים פתאום כמי שאינם מסוגלים למתן ממשי העושה ככל העולה על רוחו. משבר הוא ממשי שהותר מרסנו, בלתי ניתן לשליטה. הוא המקבילה, בתרבות, לאותם הוריקנים שבאמצעותם הטבע מזכיר למין האנושי מעת לעת את שברירותו, את חולשתו הבסיסית".[2] במבוא לארוטיקה של הזמן, ז'אק-אלן מילר מצטט באותה הרוח את טענתו של דלז, ש"הזמן מביא את האמת לידי משבר".[3] במילים אחרות, האמת אינה נצחית, היא מתנדפת עם הזמן. בכך היא נבדלת מן הממשי חסר החוק, זה שלא מציית לשום דבר, אפילו לא לזמן. העובדה שהזמן מביא את האמת לידי משבר, פירושה שהאמת מתחילה להתנודד ברגע מסוים, כאשר היא נלכדת בידי ממשי שאין היא יכולה לא לטפל בו ולא לשלוט בו. המשבר מופיע אז כרגע של נתק בציר הזמן, כאירוע שמחלץ את הסובייקט משגרתו ומצווה עליו לגבש זיקה חדשה לממשי. קשר זה בין המשבר לזמן מביא אותנו לדבר על "רגעים של משבר".
היפר משבר
מה זה אומר? דהרת האירועים אינה מצטמצמת להאצה פשוטה על ציר הזמן. הטכנולוגיות המתקדמות מייצרות מעין התכווצות של הזמן והמרחב. באמצעים פשוטים כגון סקייפ או פייסבוק, המרחקים מתבטלים ומשך הזמן מצטמצם למידיות. אך הופיע אירוע, והבא כבר מראה את פניו. הדפוס שגרה-משבר-שגרה הוחלף בַּסדרה משבר-משבר-משבר... השואפת לאינסוף. המעבר בין רגע המבט לרגע להסיק מסקנה הוא לעתים מיידי, קֶצר המבטל את הזמן להבין.
בתנאים אלה העולם לא פועל עוד בהתאם לתזה של חנה ארנדט. אין מדובר עוד בקונפליקט בין העבר והעתיד, קונפליקט שהסובייקט חווה את הלחץ שלו. ציר הזמן נלכד ללא הרף בידי ממשי ברצף של רגעי משבר ללא הפוגה. אך נוסדת מערכת סמלית כלשהי, וכבר היא כושלת ומפנה את מקומה לאחרת. האביב הערבי כבר נראה לנו כמו היסטוריה ישנה. ואף על פי כן עברו מאז רק מעט יותר משלוש שנים. ההתקוממות הזאת התפשטה כאש בשדה קוצים בסדרה של מדינות, תוך שהיא נשענת על הרשתות החברתיות. בתוך זמן קצר ראינו רודנים נופלים מכיסאם ומובלים לספסל הנאשמים, מורשעים עם או בלי משפט, והכול משודר בזמן אמת בכל מקום בעולם. מאז עדיין לא ראינו בכינונו של סדר חדש בארצות אלה. המשברים נמשכים.
משבר הטכניקה
להפרעות הנזכרות ב-DSM, הפרעות המופקות מאותה פרקטיקה של המספָּר, אין חיבור אל הממשי. אלו הם סימנים שסביבם מצטופפים המוני גופים אנושיים. הם מאפשרים האחדה של האבחנות הקליניות ברחבי העולם, וזו פותחת שווקים חדשים לתרופות פסיכוטרופיות. יתר על כן, אי-ההתאמה הזאת בין הקטגוריות הנוזוגרפיות מצד אחד ובין הקליניקה מצד אחר, מאפשרת הגדלה של מספר ההפרעות המתווספות לכל מהדורה חדשה של ה-DSM והתרחבות הגבולות של כל הפרעה. לפיכך, כדי לחול על כולם, הטכניקה "משתוללת", נתקפת פאניקה, מסווגת ורושמת תרופות באופן מאני, ללא שום עוגן בממשי. ה-APA, האגודה הפסיכיאטרית האמריקנית, שמוציאה לאור את ה-DSM, אינה אלא כלי המאפשר את השתוללות הטכניקה.
הדחיפות והאקט
Translated from French by Sergio Myszkin, Gina Bauman, Perla Miglin
המסמן "משבר" מתייחס אטימולוגית לרגע קריטי שבו הדברים מתמוטטים, וכן להכרעה בנוגע להחלטה שנדרש לקבל. מסמן זה אומץ על-ידי הרפואה מאז ימיו של היפוקרטס כדי לציין שלב של המחלה שבו הסימפטומים מתבטאים בצורה אלימה. מאוחר יותר, המילה "משבר" מצאה בטבעיות את מקומה בפסיכיאטריה, והסתננה בקלות לממדים של האחר, ממדים שאנחנו מכנים פוליטיקה, חברה, כלכלה, היסטוריה ומוסר. כיום מסמן זה הוא חלק משפת היומיום.
המשבר והזמן
אבל משבר אינו מושג פסיכואנליטי. לכן עלינו לתחם את השימוש שאנו עושים בו, תוך שמירה על החופש שיאפשר לנו לתפוס את המסמן הזה בכל הצורות שבהן הוא מופיע בתרבות. את נקודת המשען הראשונה שלנו נמצא בהגדרה שהעניק ז'אק-אלן מילר ב-2008, כשהתראיין על המשבר הכלכלי למגזין Marianne. "יש משבר במובן הפסיכואנליטי כאשר השיח, המילים, המספרים, הטקסים, הרוטינה, כל המנגנון הסמלי, מתבררים פתאום כמי שאינם מסוגלים למתן ממשי העושה ככל העולה על רוחו. משבר הוא ממשי שהותר מרסנו, בלתי ניתן לשליטה. הוא המקבילה, בתרבות, לאותם הוריקנים שבאמצעותם הטבע מזכיר למין האנושי מעת לעת את שברירותו, את חולשתו הבסיסית".[2] במבוא לארוטיקה של הזמן, ז'אק-אלן מילר מצטט באותה הרוח את טענתו של דלז, ש"הזמן מביא את האמת לידי משבר".[3] במילים אחרות, האמת אינה נצחית, היא מתנדפת עם הזמן. בכך היא נבדלת מן הממשי חסר החוק, זה שלא מציית לשום דבר, אפילו לא לזמן. העובדה שהזמן מביא את האמת לידי משבר, פירושה שהאמת מתחילה להתנודד ברגע מסוים, כאשר היא נלכדת בידי ממשי שאין היא יכולה לא לטפל בו ולא לשלוט בו. המשבר מופיע אז כרגע של נתק בציר הזמן, כאירוע שמחלץ את הסובייקט משגרתו ומצווה עליו לגבש זיקה חדשה לממשי. קשר זה בין המשבר לזמן מביא אותנו לדבר על "רגעים של משבר".
היפר משבר
בתנאים אלה העולם לא פועל עוד בהתאם לתזה של חנה ארנדט. אין מדובר עוד בקונפליקט בין העבר והעתיד, קונפליקט שהסובייקט חווה את הלחץ שלו. ציר הזמן נלכד ללא הרף בידי ממשי ברצף של רגעי משבר ללא הפוגה. אך נוסדת מערכת סמלית כלשהי, וכבר היא כושלת ומפנה את מקומה לאחרת. האביב הערבי כבר נראה לנו כמו היסטוריה ישנה. ואף על פי כן עברו מאז רק מעט יותר משלוש שנים. ההתקוממות הזאת התפשטה כאש בשדה קוצים בסדרה של מדינות, תוך שהיא נשענת על הרשתות החברתיות. בתוך זמן קצר ראינו רודנים נופלים מכיסאם ומובלים לספסל הנאשמים, מורשעים עם או בלי משפט, והכול משודר בזמן אמת בכל מקום בעולם. מאז עדיין לא ראינו בכינונו של סדר חדש בארצות אלה. המשברים נמשכים.
משבר הטכניקה
תרגום מצרפתית: פרלה מיגלין, ג׳ינה באומן, סרחיו מישקין
קריאה: נועם ברוך
התרגום נבדק ע״י המחבר
[1] Hannah Arendt, La crise de la culture, Gallimard, 1972
[9] Jacques Lacan, Le Séminaire livre VI, Le désir et son interprétation, Editions de la Martinière, Le Champ freudien, 2013, pp. 569-570
[1] Hannah Arendt, La crise de la culture, Gallimard, 1972
[2] La crise financière vue par Jacques-Alain Miller, Marianne, 10 octobre 2008 http://www.departementpsychanalyse.com/documents.aspx?Page=2
[3] Jacques-Alain Miller, « Introduction à l’érotique du temps », La Cause freudienne, n°56
[4] Nicole Aubert, L‘individu hypermoderne, Toulouse, Eres, 2010
[5] Eric Laurent, “La crise post-DSM et la psychanalyse”,
[6] Matt Muijen, “Message du Conseiller régional de l’OMS pour la Santé mentale – Région Europe”, Mental, Revue internationale de Psychoanalyse, n° 27/28, septembre 2012.
[7] Jean-Claude Milner, Le juif du savoir, Paris, Grasset et Fasquelle, 2006.
[8] Jean-Claude Milner, La politique des choses, Navarin, Paris, 2005
[9] Jacques Lacan, Le Séminaire livre VI, Le désir et son interprétation, Editions de la Martinière, Le Champ freudien, 2013, pp. 569-570
[10] Jacques Lacan, Le Séminaire livre XVII, L’envers de la psychanalyse, Paris, Seuil, 1991, p. 229
[11] Jacques-Alain Miller, « Introduction à l’érotique du temps”, p. 81
[12] Jacques Lacan, « Du sujet enfin en question », Ecrits, Paris, Seuil, p. 236
[13] זיאק לאקאן, "הפונקציה והשדה של השפה ושל הדיבור בפסיכואנליזה, Écrits, עמ' 241: "אין בַּנוֹצָר דבר המופיע שלא בדחיפות, ואין בדחיפות דבר שאינו מוליד בדיבור את החריגה ממנה".
[14] Jacques-Alain Miller, « L’inconscient réel », Quarto, n° 88-89, décembre 2006
[15] Jacques Lacan, « Préface à l’édition anglaise du Séminaire XI », Autres écrits, Paris, Seuil, 2001, p. 571
