9/2/15

האנליטיקאי כ סינטום-לור נבו


שאלה של אסכולה 21 בינואר, 2015 על ההתנסות של הדרכה


תרגום:
מבל גרייבר
ענת פריד


בפרספקטיבה של הקונגרס הקרוב של ה-AMP , בנושא שהוצע על ידי ז'אק-אלן מילר - "הלא-מודע והגוף המדבר" - איך לאמוד, איך לתפוס את ההתנסות של ההדרכה, מנקודת המבט של גוף מדבר זה?
קורה, אכן, - שהאַפקטים - המבוכה, חוסר שקט, הדאגה – מקשים על האנליטיקאי באקט שלו, מבלי שישים לב לכך. וזה לא נדיר במהלך הדרכה, ברגע עצמו שהוא מדבר את סיפור המקרה למדריך שלו שזה מתגלה לו, בשעה שהגוף המדבר של האנליטיקאי, כהויה מבעד לדיבור (parlêtre), בא לידי ביטוי כמושפע מהלשון.
זה גוף מושפע זה, שהאנליטיקאי מגלה שהוא מביא להדרכה, וזה גילוי זה שישמש לו כמצפן לתיקון האקט שלו.
במהלך הערב הראשון של ועדת הערבות של ה- ECF, ב- 2 בדצמבר 2014, הדגישה אסטלה סולנו כי לעתים קרובות האמפתיה, ההבנה, ההזדהות הדיסקרטית עם המטופל שלו, עלולים להביא אנליטיקאי, למרות רצונו, למה שהיא כנתה בדקות בשם "סבך המנטליות."
מארי-הלן ברוס, מצידה, דנה בעמדה, שבה אנליטיקאי יכול למצוא עצמו, כנגד רצונו, בעיוורון, כאשר הוא עומד מול פציינטים מסויימים ואיך ההדרכה יכולה לשחרר אותו מעמדה זו, בסוג של התעוררות.

קורה שאַפקטים אלו, מבוכות אלה, תנודות אלו של גופו של האנליטיקאי, עלולות להתרחש, למשל, כאשר האנליטיקאי מדבר אל המדריך שלו אודות מתבגרת, שמתקשה למצוא את מקומה בקונסטלציה משפחתית מאוד סימפטומטית והיא בסכנה להיפלט ממנה באלימות רבה ; או כאשר אותו אנליטיקאי מדבר אליו בהדרכה על פציינטית, שהילד שלה סיכן את חייו, וכך כמעט אבדה אותו.
בשני המקרים, נראה כי ברגע הכי פחות צפוי בהדרכה, קולו של האנליטיקאי בהדרכה רטט באופן כזה, שהרגש נשמע.
האנליטיקאי המדריך, פעל, אז, בלי לומר דבר, בפגישות שהלכו והתקצרו. והתברר כי חתכים חוזרים ונשנים אלו בסיפור של המקרה, אפשרו תיקון של העמדה של האנליטיקאי, שמאז עצר, למשל, להתעניין בילד סימפטום של גוף אחר וכך יכול היה להתערב ביתר ההתענגות של הפציינטית שלו  עם הילד שלה. לדוגמא, למצוא את המילים הנכונות, כך שהיא תסכים לקחת אותו לאנליטיקאי אחר שאיתו, בהזדמנות היא יכולה לדבר על הילד שלה.
החל מהתנסות זו, דווקא במחיר זה, של החתך של ההדרכה, התאפשר שימוש טוב של הסינטום, במובן שהאנליטיקאי, כפי שז'.א. מילר ביטא בקורס שלו "דברים עדינים", מה- 17 בדצמבר 2008, שהאנליטיקאי בעצמו יכול להפוך להיות סינטום עבור האנליזנט שלו. לשם כך, הוא אמר, הוא חייב "לדעת לשחק באירוע של הגוף או בסמבלנט של טראומטיזם", בעודו מחסיר את עצמו באמצעות הקרבת ההתענגות הזו, הוא עצמו, הופך עבור הפציינט שלו, לפיסת ממשי, לשחק תוך כדי סרוב להתענגות במשחק בדרך מסויימת.
זוהי הקרבה, הקרבה של התענגות, משום שמרגע שאנו נגועים, מרוגשים על ידי המילים של האחר, הפאלוס הוא על הפרק, מציין עדיין מילר.
התנסות של ההדרכה יכולה להפחית עודף משמעות פאלי זה.
באותה הדרך, הוא מדגיש, כדי שלמילה שלו יהיה כוח, כדי שתהייה מסוגלת להיות "מחוללת", נחוץ שהאנליטיקאי בהדרכה ילמד לשתוק. נחוץ שהמילה שלו לא תהיה תדירה, כדי שתוכל לשקול, על מנת שתוכל למשוך את תשומת ליבו של הפציינט, גם אם, כמו שלאקאן ציין בטקסט – 
 " Introduction à l’édition allemande des Écrits », page 571 des Autres écrits,", כאשר מישהו שם לב למילותיו, אנו כבר לא בלא-מודע.
בכל אופן, כדי להשיג את אי התדירות  הזו של הדיבור, נחוץ - כך נראה לי, שבאנליזה שלו - ירחיק עצמו מהמובן, מיותר מידי משמעות שמשפיעה על ההוויה המדברת - ונחוץ לשאת את הממשי, שמגיח ממרחק זה, מפער זה בין הלא-מודע והמובן, כבר מבלי להתגונן על ידי שום אַפקט של הגוף המדבר.
כך האנליזנטית, שהילד שלה היה בסכנה, החלה לדבר על הגוף שלה, גוף של אישה שלה, שבנוסף היא דחתה, גוף שסומן על ידי התענגות פרברטית של אחר, שחוללה אירוע של גוף בילדותה. הדחייה של התענגות טראומטית זו, הועתקה מאז אל הדחייה של הילד שלה, וכך חזרה ונשנתה הקללה המשפחתית במהלך הדורות.

הנקודה החיונית תהייה אם כך, כך נראה לי, שהאנליטיקאי מגיע, בתיווך ההדרכה, להשיג מעצמו שיוותר על כל כוונה, שייעשה כמו שניסח מילר בקורס שלו מה- 11 למאי 2011, "יותר צנוע".
ללכת מעבר לאיווי של האנליטיקאי שעדיין יהיה יותר מידי, יהיה מדובר בלדעת לעשות את עצמו לסינטום של הפציינט שלו. באופן של סגפנות, של "התאו של האנליטיקאי", כמו שגם אריק לוראן הדגיש בהערה שלו בה הוא מזכיר את ליטורטר בקורס של מילר על "ההתנסות של הממשי בריפוי האנליטי", יהיה למעשה, מדובר לדעת להחזיק במקומו, שם, היכן שיש קרע, שם, היכן שיש שבירה. לדעת, אז, להחזיק שם, במקום של הסינטום, של הבלתי נתן לצמצום של הסינטום, מהתו של אחד שחוזר, אבל עבור מישהו אחר ממך!
לאור פרספקטיבה חדשה זו, נוכל לקרוא את ההצעה של לאקאן על האקט האנליטי:
 "זה בגבול של הבלתי נתן לריפוי של הסובייקט שהאנליטיקאי מציע עצמו כדי לשחזר את זה שממנו הוא השתחרר." בהדחה סובייקטיבית זו, היכן שהוא ממתן, היכן שהוא מחסיר עצמו מכל תשוקה, מכל אפקט, מעבר, אם כך לפחד ולרחמים, עד שהוא בעצמו "מייצר את הבלתי ניתן לריפוי הזה"
לאקאן כינה זאת: " היעשות מהסירוס סובייקט", שם, היכן שהאנליטיקאי יכול להיות המפתח של ההתענגות הפרוורטית של הפציינט שלו, אבל על מנת שהיא תהיה לא יעילה ועל מנת שמפתח זה "לדעת למשוך אותו"
ההתנסות של ההדרכה תוכל להיות הזדמנות להזכיר לאנליטיקאי שעליו לשמור על דבר מה, להיזהר מלהבין משהו. לענות על משהו, לרעוד יותר מידי מהמילים שהוא שומע.
מאחר, אמר עוד  לאקאן, הדרמה של האנליטיקאי תהיה להיות מושפע באופן מזוכיסטי, עם הסיכון  לזכות ליחס של בוז על ידי הפציינטים.
אם כן, וכדי לסיים במה שמעסיק אותנו היום, בהתנסות של ההדרכה, נראה לי שבהתנסות החוזרת ונשנית של החתך שקורה במהלך פגישת ההדרכה, אפשרי, בהזדמנות, לגעת בזה, שכן, אנליטיקאי היא פרקטיקה ללא ערך כמו שלאקאן שאף לכך, אבל זה מסיבה הפשוטה שבסופו של דבר זו הלשון שמשפיעה על הגוף של ההוויה מבעד לדיבור. וזה יכול להפוך, בהזדמנות של מפגש הדרכה, למפתח היחיד שהוא בעל ערך, הממשי עצמו שלו, אם כך שלא ניתן להעריך אותו.




: