11/2/15

מהי הדרכה בשבילך?מרקו מאואס




           



בהדרכה כל פעם אני מנסה לנסח מחדש מקרה, להעביר בעיה, קלינית, אתית, לוגיתשל מקום שלי בהעברה, של הכוונת הריפוי, שמעוררת אצלי סימן שאלה. במקרה הכי טוב אני מקבל כתשובה שאלה מנוסחת באופן פשוט, מפתיעהאו בעיה חדשה שמאפשרת לי בחלק ב' לחזור להדרכה בסיבוב שני.


מה מיקומה של ההדרכה ביחס לאיווי של האנליטיקאי?

ה״איווי של האנאליטיקאי״ איננו substance, אלה, כפי שהמילה אומרת, איווי. הקשר בין ההדרכה לבין האיווי, כך ופשוט,הנו קשר שכבר כדאי לציין. איווי לישון? זהו האיווי שפרויד מיקם בבסיס של החלום. כאן יש משהו, כנראה, אחר. על פי הנסיון שלי, האי נחת בהדרכה, כלומר, המפגש עם הקיר של השפה, עם הקשיים ״לתת לדעת״ (״faire savoir") כנגד הדחף ל״לדעתלעשות״ ("savoir faire") כפי שאומר אריק לורן באופן כל כך מבהיר,
מעורר איווי חדש. זהו איווי שמתגורר לבטח לא רחוק מהאיזור של האיווי של האנאליטיקאי, שאלה שמקבלת כל פעם תשובות שונות.


9/2/15

האנליטיקאי כ סינטום-לור נבו


שאלה של אסכולה 21 בינואר, 2015 על ההתנסות של הדרכה


תרגום:
מבל גרייבר
ענת פריד


בפרספקטיבה של הקונגרס הקרוב של ה-AMP , בנושא שהוצע על ידי ז'אק-אלן מילר - "הלא-מודע והגוף המדבר" - איך לאמוד, איך לתפוס את ההתנסות של ההדרכה, מנקודת המבט של גוף מדבר זה?
קורה, אכן, - שהאַפקטים - המבוכה, חוסר שקט, הדאגה – מקשים על האנליטיקאי באקט שלו, מבלי שישים לב לכך. וזה לא נדיר במהלך הדרכה, ברגע עצמו שהוא מדבר את סיפור המקרה למדריך שלו שזה מתגלה לו, בשעה שהגוף המדבר של האנליטיקאי, כהויה מבעד לדיבור (parlêtre), בא לידי ביטוי כמושפע מהלשון.
זה גוף מושפע זה, שהאנליטיקאי מגלה שהוא מביא להדרכה, וזה גילוי זה שישמש לו כמצפן לתיקון האקט שלו.
במהלך הערב הראשון של ועדת הערבות של ה- ECF, ב- 2 בדצמבר 2014, הדגישה אסטלה סולנו כי לעתים קרובות האמפתיה, ההבנה, ההזדהות הדיסקרטית עם המטופל שלו, עלולים להביא אנליטיקאי, למרות רצונו, למה שהיא כנתה בדקות בשם "סבך המנטליות."
מארי-הלן ברוס, מצידה, דנה בעמדה, שבה אנליטיקאי יכול למצוא עצמו, כנגד רצונו, בעיוורון, כאשר הוא עומד מול פציינטים מסויימים ואיך ההדרכה יכולה לשחרר אותו מעמדה זו, בסוג של התעוררות.

קורה שאַפקטים אלו, מבוכות אלה, תנודות אלו של גופו של האנליטיקאי, עלולות להתרחש, למשל, כאשר האנליטיקאי מדבר אל המדריך שלו אודות מתבגרת, שמתקשה למצוא את מקומה בקונסטלציה משפחתית מאוד סימפטומטית והיא בסכנה להיפלט ממנה באלימות רבה ; או כאשר אותו אנליטיקאי מדבר אליו בהדרכה על פציינטית, שהילד שלה סיכן את חייו, וכך כמעט אבדה אותו.
בשני המקרים, נראה כי ברגע הכי פחות צפוי בהדרכה, קולו של האנליטיקאי בהדרכה רטט באופן כזה, שהרגש נשמע.
האנליטיקאי המדריך, פעל, אז, בלי לומר דבר, בפגישות שהלכו והתקצרו. והתברר כי חתכים חוזרים ונשנים אלו בסיפור של המקרה, אפשרו תיקון של העמדה של האנליטיקאי, שמאז עצר, למשל, להתעניין בילד סימפטום של גוף אחר וכך יכול היה להתערב ביתר ההתענגות של הפציינטית שלו  עם הילד שלה. לדוגמא, למצוא את המילים הנכונות, כך שהיא תסכים לקחת אותו לאנליטיקאי אחר שאיתו, בהזדמנות היא יכולה לדבר על הילד שלה.
החל מהתנסות זו, דווקא במחיר זה, של החתך של ההדרכה, התאפשר שימוש טוב של הסינטום, במובן שהאנליטיקאי, כפי שז'.א. מילר ביטא בקורס שלו "דברים עדינים", מה- 17 בדצמבר 2008, שהאנליטיקאי בעצמו יכול להפוך להיות סינטום עבור האנליזנט שלו. לשם כך, הוא אמר, הוא חייב "לדעת לשחק באירוע של הגוף או בסמבלנט של טראומטיזם", בעודו מחסיר את עצמו באמצעות הקרבת ההתענגות הזו, הוא עצמו, הופך עבור הפציינט שלו, לפיסת ממשי, לשחק תוך כדי סרוב להתענגות במשחק בדרך מסויימת.
זוהי הקרבה, הקרבה של התענגות, משום שמרגע שאנו נגועים, מרוגשים על ידי המילים של האחר, הפאלוס הוא על הפרק, מציין עדיין מילר.
התנסות של ההדרכה יכולה להפחית עודף משמעות פאלי זה.
באותה הדרך, הוא מדגיש, כדי שלמילה שלו יהיה כוח, כדי שתהייה מסוגלת להיות "מחוללת", נחוץ שהאנליטיקאי בהדרכה ילמד לשתוק. נחוץ שהמילה שלו לא תהיה תדירה, כדי שתוכל לשקול, על מנת שתוכל למשוך את תשומת ליבו של הפציינט, גם אם, כמו שלאקאן ציין בטקסט – 
 " Introduction à l’édition allemande des Écrits », page 571 des Autres écrits,", כאשר מישהו שם לב למילותיו, אנו כבר לא בלא-מודע.
בכל אופן, כדי להשיג את אי התדירות  הזו של הדיבור, נחוץ - כך נראה לי, שבאנליזה שלו - ירחיק עצמו מהמובן, מיותר מידי משמעות שמשפיעה על ההוויה המדברת - ונחוץ לשאת את הממשי, שמגיח ממרחק זה, מפער זה בין הלא-מודע והמובן, כבר מבלי להתגונן על ידי שום אַפקט של הגוף המדבר.
כך האנליזנטית, שהילד שלה היה בסכנה, החלה לדבר על הגוף שלה, גוף של אישה שלה, שבנוסף היא דחתה, גוף שסומן על ידי התענגות פרברטית של אחר, שחוללה אירוע של גוף בילדותה. הדחייה של התענגות טראומטית זו, הועתקה מאז אל הדחייה של הילד שלה, וכך חזרה ונשנתה הקללה המשפחתית במהלך הדורות.

הנקודה החיונית תהייה אם כך, כך נראה לי, שהאנליטיקאי מגיע, בתיווך ההדרכה, להשיג מעצמו שיוותר על כל כוונה, שייעשה כמו שניסח מילר בקורס שלו מה- 11 למאי 2011, "יותר צנוע".
ללכת מעבר לאיווי של האנליטיקאי שעדיין יהיה יותר מידי, יהיה מדובר בלדעת לעשות את עצמו לסינטום של הפציינט שלו. באופן של סגפנות, של "התאו של האנליטיקאי", כמו שגם אריק לוראן הדגיש בהערה שלו בה הוא מזכיר את ליטורטר בקורס של מילר על "ההתנסות של הממשי בריפוי האנליטי", יהיה למעשה, מדובר לדעת להחזיק במקומו, שם, היכן שיש קרע, שם, היכן שיש שבירה. לדעת, אז, להחזיק שם, במקום של הסינטום, של הבלתי נתן לצמצום של הסינטום, מהתו של אחד שחוזר, אבל עבור מישהו אחר ממך!
לאור פרספקטיבה חדשה זו, נוכל לקרוא את ההצעה של לאקאן על האקט האנליטי:
 "זה בגבול של הבלתי נתן לריפוי של הסובייקט שהאנליטיקאי מציע עצמו כדי לשחזר את זה שממנו הוא השתחרר." בהדחה סובייקטיבית זו, היכן שהוא ממתן, היכן שהוא מחסיר עצמו מכל תשוקה, מכל אפקט, מעבר, אם כך לפחד ולרחמים, עד שהוא בעצמו "מייצר את הבלתי ניתן לריפוי הזה"
לאקאן כינה זאת: " היעשות מהסירוס סובייקט", שם, היכן שהאנליטיקאי יכול להיות המפתח של ההתענגות הפרוורטית של הפציינט שלו, אבל על מנת שהיא תהיה לא יעילה ועל מנת שמפתח זה "לדעת למשוך אותו"
ההתנסות של ההדרכה תוכל להיות הזדמנות להזכיר לאנליטיקאי שעליו לשמור על דבר מה, להיזהר מלהבין משהו. לענות על משהו, לרעוד יותר מידי מהמילים שהוא שומע.
מאחר, אמר עוד  לאקאן, הדרמה של האנליטיקאי תהיה להיות מושפע באופן מזוכיסטי, עם הסיכון  לזכות ליחס של בוז על ידי הפציינטים.
אם כן, וכדי לסיים במה שמעסיק אותנו היום, בהתנסות של ההדרכה, נראה לי שבהתנסות החוזרת ונשנית של החתך שקורה במהלך פגישת ההדרכה, אפשרי, בהזדמנות, לגעת בזה, שכן, אנליטיקאי היא פרקטיקה ללא ערך כמו שלאקאן שאף לכך, אבל זה מסיבה הפשוטה שבסופו של דבר זו הלשון שמשפיעה על הגוף של ההוויה מבעד לדיבור. וזה יכול להפוך, בהזדמנות של מפגש הדרכה, למפתח היחיד שהוא בעל ערך, הממשי עצמו שלו, אם כך שלא ניתן להעריך אותו.




:




מן הלחן אל הפרטיטורה אן-מרי לה מרסייר


תרגמה: נחמה גסר

מהו מנגנון הפעולה המיוצר על ידי ההדרכה? דרושה לו העברה של המודרך כלפי המדריך ומעבר לה, כלפי השיח האנאליטי.
ההדרכה אינה פדגוגיה, גם אם יש לה אפקטים של הוראה. גם אין היא לימוד של טכניקות תרפויטיות., היא אפקט של השיח האנאליטי. עם זאת, אין זו האנליזה. תגובת הפציינט לאפקטים של קריאה חדשה של המקרה שלו מתקפת את אפקט ההדרכה. נראה זאת באמצעות מקרה.

לואי, גבר צעיר בעל מסלול מקצועי מבריק, הגיע להתייעץ בעקבות מעבר בחדר מיון. במהלך התקף חרדה חריף הוא נפל. זה הפך אותו אילם לרגע. מותש, הוא הרגיש שאינו אלא סחבה {lavette }. זו המילה שלו.
זמן קצר קודם נעצרה התקדמותו במישור המקצועי בשל העדר תמיכה של זה הנמצא מעליו בהיררכיה. אי נחות זו חיזקה באותה נשימה את הסבל שהוא חווה אל מול בן הזוג שלו המשיב אך במעט לדרישת האהבה החזקה שלו.
במהלך הפגישה השניה הצבעתי על קשר בין בין חרדתו המשתקת לבין ארוע מרכזי בילדותו. הוא נהג תמיד לדבר ולהתנועע הרבה עד אותו היום בו זרק לו אביו בטון עצבני: "די כבר, לואיזט". בדמעות, הוא הסתגר בחדרו במשך יומיים, בלי לדבר. אחר-כך הוא אימן את גופו  על מנת להעלים כל תו נשי.
התקף החרדה שהשכיב אותך על הרצפה מקביל למה שקרה לך בילדות בעקבות המשפט החותך של אביך, אמרתי לו.
רישום הנזק שחווה במישור המקצועי בלוגיקה מסמנת איפשר ללואי להשיב לעצמו במהירות את כחותיו. בתשובה לשאלתו עודדתי אותו להישאר במקצועו. ההעברה שלו הייתה מלכתחילה חזקה.
כיצד לתמרן אל מול הדרישה הדחופה של לואי שהתבטאה על רקע שבריריות הנוגדת מסלול מקצועי יוצא דופן? וכיצד לאחוז בחבל האנליזה בלי לתת לסיפוק הכרוך באפקטים התרפויטיים להרדים אותך? אלו השאלות שהובילו אותי לדבר על כך בהדרכה.

מסמן מפתח ראשון של המקרה

ההדרכה הראתה כיצד מצא לואי "אישיות" במקצוע שלו, כדי להתגונן מלהיות ה "לואיזט" של האב. ההדרכה גם הציבה את השאלה של הקשר ה סינטומאטי עם בן הזוג שלו שבאמצעותו, בלי לדעת זאת, מעניק הסובייקט אולי גוף לעלבון האבהי הזה.
זמן ראשון זה של הדרכה, מאיר, הוביל אותי אם כן לתמוך ב "אגו" של איש זה, בעודי חוקרת מהו הסמפטום בקשר ההומוסקסואלי שלו.
לואי התלונן שאין לו ביטחון עצמי.
עניתי לו: אבל בעקבות התפקידים שמילאת אתה יכול לכתוב הכוונות והצעות.
הוא החליט אזי לכתוב מאמרים עבור עמיתיו. דרך הביטוי  שלו, אישית יותר, הפתיעה אותו, בשונותה מן הסגנון הרגיל שלו, בדרך-כלל מאוד מנומס. בלמתי עם זאת את תנופתו, כאשר התפתה להענות להזמנה של  ידידה שהציעה לו לכתוב, ובזאת לחשוף את מה שעבר עליו בעבודה. מצד אחר, בעוד שלדעתו שיקר, אישרתי כמה צדק כשאמר לא, כשמישהו עימת אותו בפומבי לחשוף את ההומוסקסואליות שלו.
במקביל הוא התלונן על חברו שסימניי האהבה המועטים מידי שלו הציקו לו, בעוד שהוא סיפק רבים מהם.
אמרתי לו אז: "היית יכול קצת להיות חסר לו. מה מחייב אותך להישאר בעמדה זו של תביעה?" בפגישה הבאה לואי שאל את עצמו מדוע כה חשוב לו קשר זה למרות הסבל שהוא מוליד מזה שנים אחדות.

התעוררות
אחרי זמן מה פרשתי בהדרכה פגישה עם לואי, בהרגשה של עומס.
המדריך התערב ושאל: למה את מדברת כל כך הרבה? את אוהבת את הפציינט הזה יותר מידי. הוא פתיין!
האם הוא פתיין או שמא אני זו שהתפתתי? הבחירה באפשרות השנייה איפשרה לי לתפוס, מעבר לכח הפיתוי שבדיבורו של לואי, באלו תוים מזעריים של הפציינט נתפסה ההיקסמות שלי. הבאתי זאת באופן מיידי אל העבודה האנליטית שלי.
רגע מכונן! נדרשתי להיות מסוגלת לרוקן את האובייקט א "סיבת האיווי" שהניע אותי ושיסע אותי בעודי מאזינה ללואי, על מנת שאוכל לתפוס, עבורו, את מקום האובייקט "סיבת האיווי" בריפוי שלו.
באותה תנועה של היפתחות החלטתי ללכת לדבר על מקרה זה עם מדריך אחר, היות שהמדריך שלי היה גם האנליטיקאי שלי. ההפרדה בין מקום האנליזה למקום ההדרכה נראתה לי כמתחייבת במקרה מסוים זה.
מהר מאוד כבר לא הרגשתי עמוסה ביחס לעבודת האנליה עם לואי. ההקלה נבעה בו בזמן מן האנליזה של מה שעורר את העומס ומן האפשרות לדבר במקביל עם מדריך אחר.
הייתי מאוד נגישה לסגנון ללא מצב נפש של המדריך השני אותו ראיתי פעם אחת בלבד. הוא התעקש על ההכרח לגרום לסובייקט לגלות את מה שלא זיהה באיוויו.
סובייקט זה רוצה בעצם שיכירו בו ושיתנו לו. הוא חי בעולם חסר עקביות של נשים ושל כפילים.
האפקט הראשון של זמן זה של תיקון סובייקטיבי היה בחיתוך יותר נחרץ של הפגישות עם לואי, בלי לומר על כך הרבה.
התעוררה בי אז המחשבה הבאה: קודם האזנתי ללחן, עכשו אני קוראת פרטיטורה.
כך, כשאמר לי לואי שחווה לאחרונה, כשיצא מהחבר שלו, הנאה יתרה כשהסתובב בעיר לבדו, קטעתי את הפגישה. בפגישה הבאה אמר: אני שואל את עצמי אם באמת מתחשק לי להיות מעורב במערכת יחסים, ועם זאת איני חדל לבקש ממנו להתחייב.

לעקוב אחר ההתענגות צעד צעד

אני מביאה להדרכה סיוט של לואי: עכברושים תקפו אותי וצרחתי, בצרחות שהעירו את כל הבית. בנעוריי היה אבי נכנס לחדרי, שואל מה קרה, והייתי שב ונרדם .זה קרה לי 4 פעמים בשנים האחרונות: אני צועק חזק מאוד. צעקה צורמנית, נוראית, שונה מהצעקה של הנעורים"
חקרתי אותו על צעקה זו, השונה מקריאתו לאביו בצעקה של נעוריו. הוא קישר צעקות אלה עם מצפון לא נקי.
תמיד נדמה לי שאיני עובד מספיק, הוא אומר. זה גם קשור להומוסקסואליות. זה מצפון לא נקי אבל גם מצפון רע, תודעה רעה." שאלתי אותו: אבל על מה מגיעה אכזריות שכזו?" וקטעתי את הפגישה. הוא עוד הוסיף: איני צריך להתנצל על מה שאני.
המדריך גרם למסמן 'עכברושים' להדהד, אטום, ואולי מעבה של התענגות הסובייקט.
מכאן, שינוי כוון של ההתערבויות שלי!
פגישה שבה העלה לואי את לילותיו חסרי המנוחה אפשרה לי לשוב אל העכברושים. הוא גילה לי אז שהוא סובל מפוביה לעכברושים מאז הילדות. הקשר אל האב הופיע מהר מאוד, עם ניתוקים בסגנון ההגדה דרכם בצבצה התענגות חריפה. הוא, כה מנומס, יכול אם כן להיות גס. מאז, בנוסף לקיטועים, הצבתי סימניי פיסוק על הערותיו וחקרתי בו בזמן את יחסו אל תנאי האהבה שהוא יכול היה כך למתן במדויק, ואת יחסו אל הגוף.
הוא סיפר אז סצנה שקדמה להתקף החרדה שהביא אותו לאנליזה. קרוב מאוד למועד השינוי המקצועי שנכפה עליו עבר לואי ניתוח טחורים. בליל שובו מן הניתוח דימם. הוא נפל ומצא את עצמו זוחל למרגלות מיטתו. סחבה [serpillere ] אמר.
אמרתי לו רק עובדה זו היא חשובה וקטעתי את הפגישה
לואי לא המשיך הלאה בסיפורו: מצד אחד, הוא היה בטוח שכבר דיבר איתי על כך. ומצד אחר החל את הפגישה הבאה באמירה שאינו זוכר היכן עצרנו בפגישה הקודמת. לעומת זאת ציין שהוא נענה פחות לגחמותיו של חברו.
אחר-כך סיפר חלום: אחותו של חברי מתקשרת כדי לומר לי שהוא מת, שהוא חתך לעצמו את הורידים.
באסוציאציות שלו הוא העלה את אחד מכפיליו, איתו הייתה לו לאחרונה אי הסכמה מקצועית. הדבר עורר בו מועקה. זהו אדם בעל עמדה נחרצת [L’avis tranche ] אמר.
חיים חתוכים [La vie tranchee ]? השבתי.
הוא הוסיף: איני יכול בלעדיו, הוא אח. היחסים שלי עם חבריי, גם עם אחותי, זו תאומות.
בשיא אי ההסכמה שלהם לואי אמנם חתך אבל עם מועקה.
זה חיוני שהצלחת לשמור על עמדתך/מקומך! הערתי.
כן, אבל כל היום הייתי במועקה כי הוא [זה שהוא מכנה אח] לא ענה לי. הוא בסך הכל שכח את הנייד שלו.

אפקטים של הדרכה

הכוונה הוסקה כך מן ההדרכה:
להקיף את בור העכברים על מנת שלואי יישאר במרחק מלואיזט, כי אם זו מתגלמת יתר על המידה, הוא נופל: לאוורר את טווית התאומות על מנת שיוכל לחתוך, בלי לפחד לאבד את עזריו הדמיוניים החיוניים, או לפחד למות. ליידע אותו במה שאינו מזהה, בעיקר בקשר עם בן הזוג שלו ובחייו המקצועיים.
כדי שגילויים אלו ישפיעו על אופן ההתערבות שלי, היה צריך, באנליזה, לעבוד על הסיבה לנטייתי להניע את האחר.
ההתערבויות שלי כיום הן חסכניות יותר, חדות יותר, מה שמותיר מקום לעבודתו של לואי.
הוא מדבר מעט על חייו המקצועיים עכשו. הוא שואל את עצמו על  בחירותיו האינטימיות, בעיקר במישור המיני, ועל תביעת האהבה האינסופית שלו.


8/2/15

הדרכה ב(שביל)י - שרי אדלשטיין



                                                                                                                                                   




When you're down and troubled"
And you need some loving care
And nothing, nothing is going right
Close your eyes and think of me
And soon i will be there
To brighten up even your darkest night"



שירה של קרול קינג- עלה לפתע בדעתי כשחשבתי לכתוב משהו על נושא ההדרכה.
לצד זאת כמה נושאים- ה-דרכ-ה - דרך? אולי היה כדאי לשים אחרי זה שלוש נקודות...כי יש לזה המשך.
העיסוק בנושא של ההכוונה – הדרכה- כסוג של מצפן.
אך מהו אותו מצפן? האם הוא המבנה הפסיכי של זה הבא לדבר? האם הוא הסימפטום שלו(ה)?
הטקסט? ואולי ,כנראה שלושתם .
כדי לקרוא נדרש ידע, אך כפי שכתב מילר ב-"לא מודע והגוף המדבר"- כדאי גם לדעת להפריד עצמך ממנו.
זה שפוגש את זה הבא לדבר הוא תמיד עם גוף - מה שהופך אותו לבעל איווי לא טהור בבואו למפגש האנליטי. ועל כן מועד להיתקלות – שכפילוסוף יכול היה להימנע ממנה.
במקום הזה של התקלות בממשי של השיח - יש את המבואות הסתומים שבהם יש צורך באחר.
– זה מעניין כיצד ליצור - הדרכה שהיא גם הסטה מהמשעול של המובן מאליו. כיצד ליצור את הבקיעים של הדחף בדמיוני המשותף של הסמלי? ובכן יש בכך מן הלא טהור- איזה גור(מ)זל.
זה להדרכה.
אך כיצד גם ניתן  להחזיר לעבודה את מה שעלול להראות כהפלה של (עובר) בשורוק ובחולם האנליזה?
הקריאה של אריק לורן להיות מודרך על ידי שני מדריכים היא אחת התשובות. הקשר לאסכולה היא תשובה נוספת.
שרי אדלשטיין

7/2/15

תהפוכות ההדרכה-סוסנה הולר



           
המקרה הראשון שהגיע אלי לפרקטיקה הפרטית, כשהייתי אנליטיקאית קליינינית, היה מקרה קשה. עד כדי כך, שפעם אחת הגעתי להדרכה ואמרתי למדריכה: ״או היא או אני!!״
כמובן שזאת היתה בדיחה, אך ככל בדיחה גם נסתה להקל על נפשי אך גם גלתה אמת. הקשר של אותה פצינטית אלי היה שונה מאוד מכל קשר טיפולי שהכרתי עד אז, ובכלל זה הקשר שהיה לי עם האנליטיקאי שלי.
אבדתי עצות. לא יכולתי להתיחס לניסיון מקדים כלשהו.  אך מה האמת שהבדיחה גלתה? בצעד ראשון שעשיתי לענות לשאלה הזאת חשבתי שנוצר ביני לבין האנליזנטית מעין מלכוד אספקלרי בו לא הצלחתי לזוז. ״או היא או אני״ אומר שאחת מן השתיים צריכה לנצח. לא טוב. היה לי ברור  שלא כך צריך להתנהל קשר אנליטי.
הצעד השני לענות לשאלת האמת שבבדיחה בא מזכרון התחלתי של דבר מה שעד אז לא אמרתי אותו בהדרכה: הבחורה הזאת, יפה, אלגנטית, מודרנית, הגיעה לפגישה הראשונה והכריזה שהיא סובלת מתסביך אדיפאלי. 
נדמה לי שאז נערם המכשול: היא לקחה ממני כלי עבודה חשוב, מאחר והיא יודעת כבר על אודות תסביך האדיפוס שלה! אז מה נותר לי לעשות? הידע שלה עיקר את הידע שלי! 
 זמן קצר אחרי זה נתקלתי באמירתו של פרויד בפתיחת העבודה על איש הזאבים, בה הוא אומר שללא ספק מי שהיה יכול לדעת פחות ממנו לפני כניסתו לעבודה היה יכול לגלות הרבה יותר. זאת אומרת: פרויד הציע ככלי עבודה את הבורות המלומדת. זה עשה עלי אפקט של הדרכה: הבנתי שלידע של הפצינט אין עליי להנגיד את הידע שלי, אלא נהפוך הוא: לידע של הפצינט עליי להנגיד את המשהו שעבורו אין לי כל נסיון מקדים. לשמוע מה המצאתו הייחודית של הפצינט. הכלי היקר ביותר שלמדתי ואתו אני מנסה ללמד הוא הסקרנות לגבי איך האחר מנוות בדרכו אל עתידו. 
איך למסור הלאה את הרצון לדעת? מישהו אמר לי היום שההדרכה עזרה לו....צחק .והוסיף: ״לא יודע אם זה עזר לפצינט... אך זה עזר לי״. ושוב נזכרתי באותה  ההתחלה. חשבתי שהמודרך הזה הרגיש הקלה אחרי ההדרכה כי הצליח לצאת מההיפנוזה שבדיבור של הפצינט. גם חיי המטפל מתחילים בשלב המראה והחילוץ מן המראה יבוא לו מההעזה לקחת ולא לקחת את מה שמוריו מלמדים אותו. לקחת ולא לקחת את מה שהוא שומע מהפצינט כך שמה שיקרה הלאה יהיה קשור בלוגוס ולא רק במבט. איזה לוגוס? הלוגוס שבקהילת העבודה שלו שמזמין אותו לעשות את העבודה הנדרשת על מנת לדווח למישהו שבתפקיד מדריך את מה שקשה מאוד לדווח עליו: תהפוכות ההעברה.