10/11/13
מפגש עבודה בנושא הטראומה - 12.11.13
הזמנה
12.11.2103 בבית הסופר ברחוב קפלן 6 בתל אביב, בשעה 20:00
מפגש עבודה בנושא הטראומה:
Le sujet est là, au lieu de cette chose obscure
qu’on appelle tantôt trauma, tantôt plaisir exquis.Jacques Lacan
qu’on appelle tantôt trauma, tantôt plaisir exquis.Jacques Lacan
הסובייקט נמצא שם, במקום של הדבר החשוך הזה
הנקרא פעם טראומה, פעם הנאה נשגבת
ז'אק לאקאן
Il y a une théorie spontanée du traumatisme.
Ce qui ne pouvait arriver, est arrivé.
Impensable ! Inimaginable ! Insupportable ! Trop.
Christiane Alberti, Marie-Hélène Brousse
קיימת תיאוריה ספונטאנית על הטראומה: מה שאמור היה לא לקרות - הרגע אירע.
בלתי ניתן לחשוב! בלתי ניתן לדמיין! בלתי נסבל! יותר מדי!
קריסטיאן אלברטי ו- מרי הלן ברוס
כאשר שאלתי את קריסטין אלברטי: מה עם הטראומה, ברגע שהפוסט טראומה זה לא זה, כי זה post, אחרי הדבר?
היא ענתה לי שהטראומה היא קונטינגנטית.
יכולתי לענות לה שגם האהבה. יש כאן כביש דו סיתרי. כיוון אחד למפגש אהבה וכיוון שני לטראומה.
או אולי זהו אותו כיוון? שאלה.
בכל מקרה, מתעניינים בטראומה כי יש איזור משותף עם חיי אהבה. תגיד לי את התיאוריה שלך על הקונטינגנטי ואיך אתה קושר אותה לטראומה, ואז גם בדרך אגב על חיי אהבה.
מרקו מאואס
מוצא חן בעיני הקישור המיידי שעושה מרקו בין הטראומה לבין האהבה.
על גבי תשובתה של קריסטיאן אלברטי: "יכולתי לענות לה שגם האהבה".
למה לא? אלא שבמרובע שמשרטט עבורנו מילר לא מופיעה הטראומה בשום קודקוד.
יש התענגות - חרדה - איווי - אהבה... היכן הטראומה? האהבה מופיעה כתחנת מעבר אחת בין ההתענגות והאיווי, תחנת המעבר השנייה היא החרדה. כיצד נאמוד את הטראומה ביחס לרומבוס הזה?
אפשר שכל הבניין הזה איננו כי אם הדליריום שמוצע לנו כבית מגורים מוצק, בשכירות, בדמי מפתח, או בקנייה, שבתוכו אנו ממשכנים את חיינו על מנת שבבוא העת בשעת הצורך נוכל לפדות אותם כדי לקבל חיים שניים, שלישיים, וכה הלאה, כמו במשחקי המחשב בהם צוברים הילדים "חיים" שמאפשרים להם "למות" מספר פעמים.
כלומר, הטראומטי אורב איכשהו, אף שהוא איננו עד שהוא שישנו, אך משהוא ישנו הוא כבר פוסט, פוסט שאיננו כי אם עדות לפרה
שלו כ- non-realized . אם כך, אם החרדה לא משקרת לעומת האהבה האם אפשר שלעומת הטראומטי היא מעט פחות "לא משקרת"? שכן בכול זאת החרדה נמצאית במבנה.
גבריאל דהאן
גבריאל דהאן
הג'יאפ פותח את שנת הפעילות 2013-2014 עם ערב של דיון בנושא הטראומה:
מושג הטראומה הוא מעין קבוע בכתבים של פרויד בהוראה של ז'אק לאקאן, בפסיכואנליזה בכלל, ובפראקטיקות השונות של בריאות הנפש.
האם המושג השתנה? האם הקליניקה של טראומה השתנתה? האם המשיכה לאירוע טראומתי גברה?
השאלה המכנסת אותנו ביום זה היא "מה יש לאורינטצייה הלאקאניאנית לומר על הטראומה כאן והיום"?
הדוברים העיקריים: גבריאל דהאן ומרקו מאואס
נשמח כמובן בהשתתפותם של כל החברים והמתעניינים.
הטקסטים שמהווים בסיס לדיון מצורפים מטה.
המפגש יתקיים ביום 12 בנובמבר 2013 בשרה 20:00 בבית הסופר, רחוב קפלן 6 תל אביב.
בברכה, ועד הג'יאפ
10/9/13
דומיניק הולבוט - ארגומנט של הכנס בגאנד - 17-18 במאי 2014
XIIè Congrès de la NLS : le titre et l'argument dévoilés
XIIè CONGRES DE LA NLS - 17 &18 mai 2014 - GAND (Belgique)
CE QUI NE PEUT SE DIRE
désir, fantasme, réel
Le prochain Congrès de la NLS se tiendra à Gand les 17 et 18 mai 2014
Il sera précédé le vendredi 16 mai d'une grande Conversation Clinique réservée aux membres de la NLS.
ARGUMENT
D’aucuns auront reconnu dans notre titre les accents de la formule de Wittgenstein, l’ultime proposition de son Tractatus : “ce dont on ne peut parler, il faut le taire”[1]. Nous coupons la formule en son milieu et gardons le suspens pour la compléter à l’envers du philosophe à partir de ce qu’offre Lacan dans son Séminaire VI avec l’orientation décisive qu’en a donnée Jacques-Alain Miller à Athènes[2].
Car l'expérience psychanalytique, elle, invite précisément à ne pas taire ce qui ne peut se dire, “ce qui fournit une occasion de mettre à l’épreuve le fait que les mots ne suffisent pas pour tout dire”[3]. Au fil de la cure, l’aspiration à trouver le mot qui dirait la chose se dissipe, même si Lacan a commencé par installer le Nom-du-Père comme le fin mot de l’histoire. Il en faisait un Autre de l’Autre, le point de garantie de l’ordre établi, qu’il a consacré comme ordre symbolique. Mais ce que J.-A. Miller montre dans son intervention c’est que dans la suite et jusqu’au bout de son enseignement il a démantelé systématiquement cette pseudo-harmonie du symbolique. C’est le sens de cette formule du Séminaire VI : “il n’y a pas d’Autre de l’Autre”.
L’association libre rencontre nécessairement l’impossible à dire. C’est alors au moment où le mot manque au dire, que le sujet défaille jusqu’au point panique où il doit faire face, dit Lacan, à son existence. “À ce moment, qui est, si l’on peut dire, un point panique, le sujet a à se raccrocher à quelque chose, et il se raccroche justement à l’objet en tant qu’objet du désir”.[4]
Wittgenstein aurait raison, relève Jean-Claude Milner, “si seulement, ce dont on ne peut pas parler consentait à se taire”[5]. L’analysant conclurait son analyse sur la révélation d’un manque à être qui constitue la métonymie de son désir et rejoindrait “l’horizon déshabité de l’être”[6]. C’est une version de la fin de l’analyse, note J.-A. Miller, qui fait du sujet un non-dupe, autrement dit un sujet qui se fond dans l’errance.
Or, comme il l'a souligné à Athènes, le lieu où se joue la fin de l’analyse n’est pas du côté de l’être insubstantiel d’un désir qui serait pure métonymie signifiante, mais du côté du fantasme qui est substance jouissante. Ainsi “le cœur de ce Séminaire, ce n’est pas l’interprétation, c’est le rapport inconscient du sujet à l’objet dans l’expérience désirante du fantasme”[7].
Qu’est-ce qu’une pratique de la psychanalyse qui vise l’objet a du fantasme ? Il ne s’agit pas ici de raconter les fantasmagories analysantes mais de cerner, comme Lacan le fait avec ses analyses de rêves ou avec Hamlet, ce autour de quoi se structure la vie du sujet lorsqu’il est prisonnier de son fantasme - au singulier et inconscient. Du fantasme inconscient il n’y a pas l’expérience directe, c’est pourquoi il est nécessaire de la reconstituer dans nos constructions.
Le congrès de Gand portera ainsi sur ce qui ne consent pas à se taire et se fraie un chemin dans l’inter-dit. Nous aurons à mettre en valeur “l’opposition entre l’ordre fermé du père - la métaphore est toujours un arrêt - et ce que le désir comporte au contraire d’irrégulier et de foncièrement déplacé”[8]. Le thème se déploie entre ce qui ne peut se dire qu’entre les lignes et ce qui reste impossible à dire. Si “l’analyste s’offre comme support à toutes les demandes et ne répond à aucune”[9], ce n’est pas seulement dans cette non réponse que se trouve le ressort de notre présence, soutient Lacan à la fin du Séminaire VI. La vraie nature des objets du fantasme que révèle ce Séminaire est d’être objets réels, “tout séparés qu’ils soient du sujet, ils sont dans un rapport étroit avec sa pulsion vitale”[10]. C’est de cela que l’analyste se fait l’inexorable[11] support. La reconstitution d’une structure du fantasme comme soutien du désir servira, dans les diverses structures, de plaque tournante à articuler la relation du désir du sujet au désir de l’Autre... sans Autre.
Dominique Holvoet
[1] L. Wittgenstein, « Tractatus logico-philosophicus », Coll. Tel, Gallimard, Paris, 1961, n°109, p. 27 et p. 107.
[2] J-A Miller, “L’Autre sans Autre”, intervention en clôture du congrès d’Athènes, mai 2013. A paraître dans Mental 30 et Hurly Burly 10. Version de travail disponible sur le site de la NLS.
[3] J-A Miller, “La psychanalyse, sa place dans les Sciences”, Mental, 25, p. 19.
[4] J. Lacan, Le Séminaire, Livre VI, Le désir et son interprétation, La Martinière et le Champ freudien éditions, juin 2013, p. 108.
[5] J.C. Milner, « L’oeuvre claire, Lacan, la science, la philosophie », Paris, Seuil, 1995, p. 169.
[6] J. Lacan, « La direction de la cure et les principes de son pouvoir », Ecrits, Paris, Seuil, 1966, p. 641
[7] J-A Miller, “L’Autre sans Autre”, op. cit. p. 13.
[8] J-A Miller, Idid, p. 17.
[9] J. Lacan, Ibid, p. 572.
[10] J. Lacan, Ibid., p. 469.
[11] J. Lacan, Ibid. p. 565.
12/2/13
"SOS מיטרה" מאת ז'אק אלן מילר
SOS מיטרה
קול קורא לפסיכואנליטיקאים
ולאוהדי הפסיכואנליזה והחירות
פריז, ה-7 בפברואר 2013
ז'אק אלן מילר
זהירות ! אל תטעו ! קמפיין מיטרה לא תם, הוא רק מתחיל. זהו הרגע המסוכן ביותר. רשויות ה- University of medical Sciences בטהרן סופגים מהלומה קשה. ד"ר מוחמד גדירי (Ghadiri), מנהל רפואי של בית החולים הפסיכיאטרי רואה את שמו בכל אמצעי התקשורת. זאת, לא כמי שזכה בפרס נובל, אלא כסוהר של מיטרה, האיש בו תלוי, בעיני העולם, מצבה של מיטרה, החופש של מיטרה, חייה של מיטרה.
יום חמישי בבוקר, בפעם הראשונה מאז שבת, לא מצאתי מייל ממיטרה בתיבת הדואר האלקטרוני שלי. אולי היא מחמיצה פנים. אולי היה משהו שהטריד אותה באופן פתיחת הקמפיין. היא פרפקציוניסטית, מיטרה. אבל אולי השתיקה בבוקר זה נובעת מאיזה הלך רוח נרגז של ד"ר גדירי. האם הוא ניתק את הקו ? או שבהתחשב במימדים שהסיפור הזה יקבל, ידיים אחרות, רבות עצמה, מנווטות מעתה את הדברים בשליטה מרחוק ?
אין לנו דבר נגד עמיתינו הפסיכיאטרים האירניים. שמחים היינו לבקר אותם באיראן, ולארח אותם בביקור בצרפת, באמריקה, באוסטרליה. כרגע, מספר מחסומים מונעים זאת, אך חילופים אלה יתחדשו יום אחד. כן, יבוא יום שבו איראן תחזור למקומה בקונצרט העמים. מה טוב יהיה, באותו יום, אם בין איראן ושאר העולם, או לפחות המדינות הדמוקרטיות הגדולות, לא יעמוד עניין השנוי במחלוקת ושמו: מיטרה קאדיוואר.
במשך מספר שבועות ניסיתי להציע לפסיכיאטרים מה- University of medical Sciences למצוא דרך לשים קץ, בכל האמצעים, לפרשה האומללה הזו של סכסוך שכנים המערב ללא הצדקה את הפסיכיאטריה. כתבתי להם שאין אנו צריכים לייחל, לא הם בטהרן ולא אנחנו כאן בפריז, שהפרשה הזו תחשף לעיני העולם. בן שיחי ביקש ממני לסמוך עליו באומרו שהכל יהיה בסדר. מוטל עליו, בצו של בית משפט, לעשות בדיקה פסיכיאטרית של מיטרה, זו היא חובה ממנה הוא לא יכול להמלט.
סמכתי עליו. חיכיתי. אפילו דנתי עם עמיתי N* שמונה כמומחה, במקרה של מיטרה, בדברים שהיא אמרה לו, בפרוש שיש לתת להם. בקיצור, שיתפתי פעולה. הכול מצוי כאן, בדוא"ל שלי. שמור בשני עותקים ב-Time Machine. תוצאת מאמצי אלה עם העמיתים היתה: אבחנה של סכיזופרניה בהתפרצות מאוחרת; קשירתה של מיטרה למיטתה; הזרקה בכפייה של הלופרידול. תלמידיה של מיטרה הם שהודיעו לי על כך. הבעתי את תדהמתי באזני N*. אין תשובה. ניסיתי שוב. הקו מת. הוציאו אותי החוצה דרך הדלת.
אך חזרתי מבעד לחלון. אמרתי לתלמידיה של מיטרה, חברי האגודה הפרוידיאנית, לפנות לרשויות ה- University of medical Sciences . אלמנטים של פתרון התחילו להראות באופק. גי בריול ופייר ז'יל-גגן אמורים היו לצאת למשימה מדעית ותרבותית בטהראן, להרצות באוניברסיטה. היתה אמורה להיות להם גם גישה למיטרה.
ד"ר גדירי זימן אז ישיבה גדולה בבית החולים בנוכחות פסיכיאטרים ופסיכולוגית-פסיכואנליטיקאית מן השירות הפסיכיאטרי, וכן ארבעה מתלמידיה של מיטרה. המנהל הרפואי הצדיק את האמצעים שננקטו. תלמידיה מחו: הם מדברים עם מיטרה, היא כמו תמיד, לא משוגעת בכלל. הפסיכולוגית תמכה בדבריהם: מבחינתה, איש בשרות אינו מסוגל להעריך את מצבה של מיטרה; יש לאפשר, היא אומרת, את התערבותם של עמיתים צרפתים. ד"ר גדירי הסכים לכך, אך אמר שאחריותו מחייבת אותו להשתתף בכל השיחות של מיטרה עם הצרפתים. ארבעת התלמידים שלחו לי דין וחשבון מפורט של הישיבה. הם הדגישו את התנאי שנקבע על ידי גדירי. עניתי להם שהתנאי הזה מקובל.
בסופו של הפרק הזה: מיטרה מקבלת היתר להתחבר שעה ביום. ביום שבת, אני מקבל את המייל הראשון שלה.
עם זאת, מתווה הפעולה השני ניתקע ביום שני.
ה-Quai d’Orsay (מקום מושבו של משרד החוץ הצרפתי) חושש שלא יוכל להבטיח את שלומם של השליחים שלנו. בראותם שאנו מוכנים להעיז ולא להשמע לאזהרה הזו, הדיפלומטים שלנו מתאמצים להניא אותם מלצאת לשליחות זו. גי בריול מוזמן לבוא בדחיפות לפגישה עם השגריר Z *. ביום שני בבוקר הוא והצוות שלו מיידעים אותו לגבי מציאות מסוימת. לבריול יש מעמד של רופא צבאי; שם, יראו רק את ה"צבאי" שבו והוא יחשב לסוכן של שירותי המודיעין. במקרה של קושי, כך הם אומרים לו, לא נוכל לעשות דבר.
לורן פאביוס עצמו, שר החוץ שלנו, מקדיש מזמנו, לפני נסיעתו למאלי, על-מנת לשלח מכתב אישי לז'אן-דניאל מטט, נשיא ה-Ecole de la Cause freudienne . הוא מורה לו להשעות את שליחותם של גגן ובריול לטהראן.
לבסוף, מיטרה עצמה מודיעה לי שהיא מתנגדת לנסיעה זו. למה לתת ל- University of medical Sciences את אוצר הידע הפסיכואנאליטי במחיר החופש שלה? האם האוניברסיטה ראויה לכך שתינתן לה גישה לפרויד ולאקאן? מה היא כבר עשתה על מנת לזכות בפדיון ובתגמול הזה? "אשאר בבית החולים הפסיכיאטרי עד יומי האחרון" כותבת לי מיטרה, ורק לא לסבול את החרפה הזה.
"It ain’t over till the fat lady sings", אומרים באמריקה. הגברת מטהרן היא דקת גיזרה. והיא אמרה את דברה. לא!. היא לא רוצה שפרויד ולאקאן יהיו לכופר עבור שיחרורה. לא ניתן לקפל כך אישה כמיטרה קאדיוואר. ביום שני, 4 בפברואר, בערב, "it’s over".
הקריאה לאחווה מקצועית נכשלה. ההסכם עם האוניברסיטה מת בעודו באיבו. מתווה הפעולה השלישי: קמפיין של דעת קהל. אני כותב למיטרה: "ביום חמישי, תהיי מפורסמת". היא עונה לי: "אני מצפה ליום חמישי בקוצר רוח".
אוליביה מן המגזין Le Point , מריה מן ה-Règle du jeu , אן מ- Lacan quotidien מוזעקות. אווה, מהוצאת הספרים של השדה הפרוידיאני, קונה את ה-URL mitra2013.com ובונה עם בעלה אתר אינטרנט עם יעוד מיוחד עבורה. פניה נעשית לחותמים פוטנציאלים ראשונים על עצומה דרך מכתב, דוא"ל וטלפון. חומר מסמני ראשון נוצר בחפזון: אני כותב את ההצהרה של 5 בפברואר; ועם ברנרד את המכתב לפסיכיאטרים האיראניים, בהנחייתו של ידידנו X *, דיפלומט מומחה בזכויות אדם.
פסיכואנליטיקאים! אנו מחולקים לרבוי של מגמות. יש את ה-IPA ויש את הלאקאניאנים. ב-IPA נמצאים יורשי פסיכולוגית האגו, הקלייניאנים, הארגנטינאים האקלקטים והארגנטינאים האדוקים, החברים שלי מן ה- APA ואלה מן ה- APdeBA, חסידיו של קוהוט, של קרנברג, של האסכולה הצרפתית, של הנוירו-פסיכואנליזה. יש מהכול. אני מבקש מוורה, שמכירה את כולם, ליצור עמם קשר. אני קורא לחבר ותיק שלי, מורה שלי בעבר, ידידי היקר הורסיו אצ'גויין, נשיא לשעבר של ה-IPA. הורסיו, חתום עבור מיטרה, בבקשה. Un abrazo fuerte. אני קורא גם לנשיא הנוכחי של ה- IPA, שאין לי הענג להכיר.
אנו הלאקאניאנים, היננו כתלמידי חכמים: שני רבנים, שלוש דעות. אנחנו מכירים היטב זה את זה, נלחמנו קשות זה בזה, אולי עוד נילחם יום אחד. אני קורא לכולם, מחברי ז'אן אלוש עד חברתי לשעבר אליזבת רודינסקו, מקלוד לנדמן ועד מארק שטראוס, שהם שכנים שלי בפריז 6. אני פונה אל כל האחרים.
יש גם פסיכואנליטיקאים עצמאיים, שהם אולי הרבים ביותר. יש פסיכותרפיסטים, רבים יותר, אם יורשה לי לומר, מן האנאליטיקאים stricto sensu. אני פונה לאיגוד העולמי לפסיכותרפיה, ולמייסדו אלפרד פריץ, לזכר ארוחת הערב שלנו אל מול תיאטרון ה- Odéon עם ליליה מאהג'וב וניקול אקנין.
יש פסיכולוגים. יש פסיכיאטרים. אני מבקש מכולם, בכל הדרגות, החברות, האסכולות, כתבי-העת, לאמר איתנו לעמיתים האיראניים מה החשיבות שאנו מייחסים לכבוד האדם. האדם בו מדובר כאן אינו דבר מה מופשט. כאן, עכשיו, באופן מיידי, מדובר במיטרה קאדיוואר.
Let’s go ! כולם נותנים יד למאמץ, ומוציאים אותה משם. אחר-כך נמשיך לריב בשמחה.
פורסם ב-La Règle du jeu
Laregledujeu.org
מאמר של מרקו מאואס ב- La regle du jeu
Cuand Israël discrimine les transgenres homosexuels…
Marco Mauas
Chez nous en Israël, le mariage homosexuel est une question politique. Le 4 janvier, le parti politique de gauche Meretz, avec le MK gay (membre de la Knesset¹) Dan Horowitz, conduisit des mariages gay simulés, devant le Rabbinat Central de Tel-Aviv, en signe de protestation contre les déclarations du Rabbi Ben Dahan, du parti de droite « Maison Juive »². Ce Rabbi conservateur disait : « Tout professeur de sociologie vous dira que la base de la nation est l’unité familiale. » Cependant, on célébra le 20 janvier le premier mariage transgender. Il fut télévisé sur Canal 2.
Shabi Gatenio, président de la division politique de l’Aguda, principale organisation LGBT en Israël, déclara : « Les hommes et femmes transgenres post-opérés peuvent enregistrer leur sexe et se marier légalement avec le sexe opposé. Mais il y a un problème pour les hommes ou femmes en transition ou qui n’ont pas été opérés. Ils subissent une discrimination : ils ne peuvent pas enregistrer leur sexe (gender) légalement. L’Etat d’Israël ne leur permet pas de s’inscrire comme un couple, car le mariage homosexuel n’est pas possible ici. »
Paradoxe ? Il semble que la religion accepterait un « mariage homosexuel via post-op ». Dans son Séminaire XIX, Lacan donnait une indication : « Pour accéder à l’autre sexe, il faut réellement payer le prix, celui de la petite différence, qui passe trompeusement au réel par l’intermédiaire de l’organe, justement à ce qu’il cesse d’être pris pour tel, et, du même coup, révèle ce que veut dire d’être organe. »
Donc, qu’est-ce que c’est, « l’homo » ? De quel trait s’agit-il ? C’est un débat entre religion et science. La politique du discours courant fait comme elle peut pour s’y installer. Quelquefois, les hommes et femmes de lettres ont l’avantage de lire l’actualité sous un angle inattendu. Ainsi, très éclairante est la ponctuation de Philippe Sollers dans son Fugues.
Lui prend aussi la chose du côté des paradoxes. Il fait un parallèle entre le jugement de 1934 sur l’Ulysse, de Joyce, « considéré comme non pornographique » et Lolita. « Les éditeurs lui demandent [à Nabokov] s’il ne pourrait pas mettre plutôt un garçon, ce serait moins choquant. L’homosexualité serait moins choquante. Comme tout nous l’indique aujourd’hui, la fable de l’homosexualité comme transgression de la sexualité aboutit au conventionnalisme le plus total. […] Au nom d’une pseudo-hétérosexualité qui n’a jamais existé que dans la tête de l’homosexualité, on arrive a une cocasserie générale, ce qui est très diffèrent de la censure antérieure, mais ce qui, d’une certaine façon, revient au même. L’acte immoral par excellence, voué, parait-il, à l’échec ou au malentendu, c’est ce qui peut se passer entre un homme et une femme. »
¹ Knesset : parlement israélien.
² Maison juive : “HaBayit Hayehudi”, parti politique israélien, droite nationaliste et religieuse, dirigé par l’ancien bras droit de Benyamin Netayahou, Naftali Bennett.
11/1/13
Suscribirse a:
Entradas (Atom)