BloGIEP

22/7/17

ערב עם הלל כהן- סוסנה הולר

המפגש היה מרתק. קצר מדי בשביל הדברים שהוא עורר והיינו רוצים לשוחח אתו. הוא מדבר, וגם כותב, מונחה על ידי האור הפנימי שלו. אינו מסתיר את הרגשותיו ואינו מצטער על כך.

הוא חשדן לגבי הידע, דבר שמענין מאוד אצל אקדמאי. אמר שהפנטזיה שאפשר לדעת היא הרסנית מאוד. לא הבהיר את הנקודה הזו אך אנחנו יכולים בהחלט להסכים אתו כשהמושג הלאקאניני ״הממשי״ נלקח בחשבון. אני מבינה את אמירתו זו כדרישה של צניעות לגבי הקונטינגנטיות ואי ההלימה של ההתרחשויות של החיים עם תבניות כלשהן.

ובכל אופן, אינו מסרב לדעת. ולכן אפשר ללמוד ממנו הרבה.

הוא משוכנע שבלי הדת אי אפשר להבין את מה שקורה בישראל, בפלסטיו. עבור הערבים אזור ירושלים וחברון הוא מקום שיש לישב אותו על מנת לשמור על המקומות הקדושים בפני פלישה מערבית:

הדגיש שגם אם לפי האיסלם מקה ומדינה קודמות לאל אקצה בחשיבותן הדתית, יש לקחת בחשבון שבחזון הכליפות שתקום בעתיד, בירתה תהיה ירושלים.

לגבי הציונות אמר שגם אותה אי אפשר להבין ללא הדת והתבדח: הציונות אומרת ״אין אלוהים- אך הוא הבטיח לנו את הארץ״.

וגם הנצרות מעורבת, אין תנועה ציונית בלי הבריטים. שהרי על פי תפיסתם, שהשפיעה על מהלכים היסטוריים (כגון הצהרת בלפור) שיבת ציון היא תנאי לבואו השני של המשיח.

תשובתו לשאלה על אודות הלאומיות הפלסטינית והאידאלים שלה היתה שבלתי אפשרי לענות עליה. זאת גישה מענינת ביותר לכותרת שהנחתה את הערב. היא גם גישה שמטילה אור על כל מה שהוא אמר לאורך המפגש. פרופ׳ כהן הוא בעד הענווה. הוא תאר את ההגזמה, הטעות שבכוח ובשליטה. כאילו הציונות לא יודעת למדוד נכונה את הצלחותיה ושבויה במרוץ בלתי נלאה אחרי עוצמה.

כאן, אני חייבת להגיד, נגע פרופ׳ כהן באמת שהתגלתה לפביכואנליזה: התעתועים המכשילים של הפאליות.

הפטה מורגנה שמדבר עליה לאקאן בפרק 21 של סמינר ״המועקה״ היא זו שמסבירה את הכשלון שבתאווה האינסופית לשליטה.

מה שאותו הערב אמר לי הוא שאין פתרון לסכסוך בינינו לבין הפלסטינאים בלי רצון, בשני הצדדים, לקיום מדתי. מחוץ לתעתועים של המראה. דבר זה נוגע בשאלה שסקרנה את פרויד: איך יכול להיות שעם שונא עם אחר שחושב את עצמו לנבחר על ידי אלוהים? שהרי אפילו אם מאמינים באלוהים, למה להאחין למי שטוען שהוא נבחר?

מהשאלות של הקהל הייתי רוצה להזכיר שתיים שפותחות, לדעתי, דיון שלא הספקנו לקיים אותו. שאלה של מרקו מאואס על ההשפעה של השואה, שהנה חור שחור בהיסטוריה של האנושות ושאלה של יורם הרפז שציין שבהוראתו בבית ספר בו התלמידים מוסלמים, נוכח לדעת שהאירוניה זרה למחשבה שלהם. ההבנה את הטקסטים הדתיים היא ישירה, בלי הסלסולים של הפרוש ורחוקה מאלה החיים בפוסטמודרניזם.

על שתי הערות אלה אפשר להגיד שכדאי לנו ללמוד איך יתנהל דיאלוג בין שיח שעונה לאדון ושיח שמתימר לחיות לא רק ללא אדון אלא גם ללא מסמני אדון.

סוסנה הולר

מספר אמירות נותרו עם הדהוד עבורי. תמי וייל

אתמול התקיים ערב ג'יאפ בו התארחנו במכון ון-ליר בירושלים.

מספר אמירות נותרו עם הדהוד עבורי.

פרופ' הלל כהן התייחס לכך שהוזמן לדבר על "הלאומיות הפלשתינית והאידאלים שלה", כרצון בלתי אפשרי. הלל התייחס לרצון שלנו לדעת כחלק מהצורך בשליטה, רצון שמאופיין בניסיון להתאים את מה שקורה לתבניות החשיבה שלנו .

הוא הציע את המסמן "תבניות הנפש", שכיוון את מה שמסר לנו בערב זה.

הכיוון של הפוליטיקה, כך אמר, הוא מלמטה למעלה. מהנפש אל הפוליטיקה, ולא להיפך. הפופוליזם כמענה לצורך של האדם, האמירה הפוליטית מהדהדת כאשר היא נוגעת במה שאנשים מרגישים.

מסמן נוסף שעלה הוא "רוח של עם"

הלל תיאר את הפלשתינאים כ "קהילת יעוד". סיבת הקיום של הפלשתינאים כאן בארץ היא להגן על המקומות הקדושים מפני הפלישה המערבית. ממקום זה חשיבותם הרבה של אל -אקצה וירושלים. התשובה לטענה כי אין עם כזה "פלשתינאים" היא דרך סיבת קיומו.

הלל התייחס ל "היסטוריה העמוקה" ולתחושת "העוול ההיסטורי".

הוא תיאר שיחות שניהל לאורך השנים עם פלשתינאים זקנים במחנות פליטים. בשיחות אלה עלתה הטענה "היהודים בגדו בנו". הזקנים התייחסו לכך שבעבר, כאשר הם היו הרוב, בכל פעם שהיהודים היו בצרה, המוסלמים עזרו להם. אפשרו להם לחיות בקרבם ולשגשג תרבותית. אך ברגע שהיהודים צברו כח הם החלו להפעיל שליטה על המוסלמים.

על הציונות אמר הלל, שהיא יצירה של יהודי אירופה, ולא של היהודים שחיו בקרב המוסלמים. התמיכה של העולם בציונות, לדבריו, נבעה מהאנטישמיות וכתחליף להשמדת יהודים (למצוא להם מקום במזרח התיכון)

שתי שאלות שהלל שאל ונותרו מהדהדות עבורי:

בזהות של האדם טמונה ההנחה שהוא צודק. האם מהמקום שלו כחוקר אפשר לוותר על הזהות ולחשוב שהצד השני צודק?

הציונות, ביחס למטרותיה הראשוניות, היא סיפור הצלחה. האם אפשר להסתפק במה שהושג כבר מזמן?

תמי וייל

20/7/17

11/7/17

16.7.17, יום ראשון בערב יתמקם "מאהל זדיג" בירושלים, במכון ון–ליר

דיאלוג עם מכתבה של סוזנה הולר ,"פסיכואנליזה ופוליטיקה"

אני מברכת על הדיאלוג שנפתח בג'אפ סביב הסכסוך הפלסטיני-ישראלי והשלכותיו על הקהילה המקומית, אך מסתייגת מהתוכן שלהמכתבה של סוזנה הלר וזאת משלוש סיבות מרכזיות:

1- הכותרת מטעה- אין בדיון דבר שנוגע לפסיכואליזה ופוליטיקה. אם כבר הכותרת הייתה צריכה להיות 'היסטוריה ופוליטיקה' או "סוציולוגיה ופוליטיקה" אבל במכתב אין דבר הקושר אותו ל"פסיכואנליזה". אדרבה, , הכותרת מביאה ברגל גסה את הפוליטיקה אל תוך הפסיכואנליזה , מהלך שאנו בוועד מנסים למנוע מזה זמן רב ולא את הפסיכואנליזה לתוך הפוליטיקה כמו שמילר המליץ .

2- סוזנה מקדישה את מרבית המכתב לדבריה של פרופ' ענת מטר, (אשר הפתיעו אותה עמוקות) , אך את ענת מטר לא הזמנו לשוחח בג'אפ, אז למה להכביר במכתב העוסק בעיקר בהשקפת עולמה ?

3- מעבר לכך ,לדעתי,הפרשנות של סוזנה לדבריה של ענת מטר שגויים. הטענה שהיה מוטב לו המדינה לא היתה קמה, היא לא "הזמנה להעלם" כפי שהיא מפרשת. גם בובר, מגנס, עקיבאארנסט סימון, הוגו ברגמן, הנריאטה סולד ומיטב האינטלקטואלים בישוב היהודי בתקופה הפרה-מדינית סברו שהקמת מדינה יהודית ככזאת עלולה להיות טעות שמביאה איתה סכנות חדשות., זה לא אומר שהם 'ביקשו שנעלם'. כמו כן:הכרה בפשעים שהמדינה ביצעה מיום הקמתה ועד ימים אלה לא אומרת שעלינו להעלם אלא שעלינו ליישר מבט, להכיר בהם, ורק אז, אחרי שנתעמת עם הפרקים המבישים בעברנו, יש סיכוי שנשנה את דרכנו.

כשמדברים על פוליטיקה , כולל גם בשדה הפסיכואנליזה, אנו נכנסים לתחום הלא-מודע ולשיח האדון. לכן, עלינו לחשוב היטב איך להכניס את הפסיכואנליזה לתוך הפוליטיקה בפרט בקהילתינו בה השתקנו זמן רב את הנושא בשל ממשי כואב.

סולי פלומנבאום.

למי נתונה זכות הדיבור? נעה פרחי

ישראל. 24 למאי: הצגת התאטרון ״אסירי הכיבוש״ מצונזרת מפסטיבל עכו. המנהל האמנותי מתפטר, שמונה הפקות מצטרפות למחאה. 9 ליוני: שר החינוך מפרסם ״קוד אתי״ שנכתב ע״י הפילוסוף אסא כשר. הקוד טוען שכל דעה פוליטית תהיה אסורה בהוראה האוניבסיטאית, והוא יועמד לאישורה של המועצה להשכלה הגבוהה. 22 ליוני: דובר הארגון ״שוברים שתיקה״ נחקר תחת אזהרה בהוראתה של שרת המשפטים, עקב עדותו הציבורית על השתתפותו בחקירה אלימה שהתרחשה במהלך שירותו הצבאי בשטחים, אקט שהוא טוען כתקיפה. קריאה לשרת המשפטים מופצת ברשתות החברתיות: תחקרי גם אותנו!

כיצד ניתן להבין אירועים אלו, שמצביעים על איום הדרגתי על חופש הביטוי בישראל, ואת ההתנגדות הספונטנית שבאה בעקבותם? אולי בגישה זהירה, על ידי בחינה של הרכב החברה הישראלית ותפנית בשיח שהיא עברה. מדובר בחברה שמונעת על ידי המתחים בה, שלפעמים הם זבי דם, אופוזיציות וקצוות קיצון : היהודי האשכנזי לעומת המזרחי, יהודי הגלות לעומת יהודי ישראל, ״אני קודם כל ישראלי״ מול ״אני קודם כל יהודי״, אלו ש״יורדים״ מול ה״עולים״, הדתי מול החילוני, הישראלי היהודי מול הפלסטיני. צמדים מסמניים אלו נוגעים בעיקר בספקטרום של הדתיות והלאומיות, יש כמובן רבים אחרים. כל המתחים האלו סרוגים זה בזה ויוצרים מרקם חיים מורכב ועשיר. אך בסופו של דבר, למי זכות הדיבור?

הטרוגניות זו אינה רק תוצר של נסיבות היסטוריות. גם אם היא פוריה, זה לא לטובת רווח השוק - כדוגמת המודל האמריקאי - שעבורו היא נסבלת. על הטרוגניות זו של הזדהויות, הגברים והנשים בישראל מגנים בגופם. ההיפותזה שלי היא הבאה: אם ההטרוגניות נשמרת ככזו, מוגנת ככזו, זה ביחס לעיקרון מהותי במחשבת ישראל - ההכרח בקריאות שונות של הטקסט.

נקח לדוגמא את ההגדה של פסח. בערב החג אנו קוראים בקול רם סיפור זה של יציאה מעבדות לחרות. המסר אותו אנו מתבקשים לשאת הוא ש״בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״. בו בעת, לאורך כל הסיפור מצויות פרשנויות שתומכות ומגבירות את הטקסט התנ״כי, פרשנויות שמעידות על קיומה של שיחה. מדוע ארבעים שנים במדבר? רב זה אומר כך, ורב שני אומר אחרת, וכן הלאה. גם אם ההזדהות עם הניצול הינה קו יסוד, היהודי טומן בחובו תמיד את החופש של הפירוש, בשיחה. יש אל אחד, ויש ריבוי קריאות של הטקסט.

מאחורי פירוש, נמצא סובייקט. באמירה שלו, הסובייקט לבד. כך אני קוראת את גרשום שולם, בכתבו הפוליטי להתראות מ- 1918, ״הקהילה טוענת לבדידות: לא את האפשרות שכולם יחד ירצו אותו דבר, אלא את הבדידות המשותפת - רק זו יוצרת קהילה.״^{^[1]} אני מגנה על הרעיון של המשכיות: ההטרוגניות בישראל נמצאת ביחס למה שנתמך ונסבל במשך מאות שנים בהיסטוריה היהודית, אותו שולם מכנה ״הבדידות המשותפת״.

בדידות זו, עליה מדבר שולם, שונה מאוד מזו אותה אנו חווים כאשר זכות הדיבור מוגבלת, כאשר דעותינו הפוליטיות השונות לא מוצאות ביטוי במרחב הדיבור, כאשר הקריאה הנבדלת אסורה.

מעל מאה שנים, ציר הטרור שנמתח בין קצוות הצמד תוקף-קרבן תופס מקום מרכזי בישראל. על בסיס זה, חל שינוי בשיח. אפשר לאתר את נקודת המפנה בשנת 1967 עם הכיבוש, בשנת 1995 עם רצח רבין, או בשנת 2014 במבצע ״צוק איתן״ בעזה. כמו בהתקדמות על טבעת מוביוס, אי אפשר לדייק באיזה רגע חל ההיפוך, אך לפתע, נמצאים בצד השני של הדבר. מיחס חברתי שמושתת על ההכרח לפרש, אנו מוצאים עצמנו בהיפוך מוביוס, באלימות שמתעוררת עקב כל קריאה בתוככי החברה הישראלית. מעבר מן ההכרחי אל הבלתי אפשרי.

קשה מאוד לדעת באיזה אופן הפסיכואנליזה יכולה לפעול בפוליטיקה בישראל. אולי בשימוש בקשר האינטימי שיש לפסיכואנליזה עם הפירוש, לא כל כך במשלב של ההכרחי כי אם בקונטינגנטי, מה שיכול להוביל למפגש.

^{^[1]} Gershom Scholem, « Adieu. Lettre ouverte à Siegfried Bernfeld et contre les lecteurs de la revue Jerubaal », Le prix d'Israël. Écrits politiques 1917-1974, Eclat, Paris-Tel Aviv, 2017. p. 46.

פסיכואנליזה ופוליטיקה-סוסנה הולר

ה5 ביולי

כשעאדל מנאע הסכים להזמנה שלנו להפגש (מה שיקרה בשנה הבאה ), הזכיר שספרו ״נכבה והשרדות״ יושק בתל אביב ושפרופ׳ הלל כהן , האורח שלנו בשקלא וטריא ב16 ביולי בירושלים, ידבר שם. חשבתי שזאת הזדמנות להכיר אישית את שניהם והלכתי.

זאת היתה התנסות mind boggling. הדירה את השנה מעיניי.

במקום ראשון דברה פרופ׳ לפילוסופיה, ענת מטר. יותר מאשר אור פנימי, מה שיצא מפיה היתה האש של דרקון. עאדל מנעא היה מרוצה מאוד. אני לא יודעת אם זה אומר שזה האפקט שהוא מקווה ליצור אצל היהודים.

מה אמרה ענת מטר? אמרה שהיא מרוצה מאוד בספר שמאניש את הסבל של ערביי הגליל וחיפה במלחמת 48. טבח, ועוד טבח הגליה , עינוי ואונס של ילדה בת 13 ביפו. היא גם זועמת על המפלגה הקומוניסטית שצייתה לברית המועצות ועזרה להקמת המדינה. המסקנות שלה (אותן כנראה כולם הכירו בקהל של זוכרות) : התנועה הציונית היא תנועה מנווולת שנסתה להרוס את ההוויה הפלסטינית והצבא הוא צבא נפשע. לסיום הביאה מדבריו של ידיד יקר שלה, מוכר מאוד, שותף שלה במאבק הפוליטי, דוב ירמיה, שכשהיה זקן מאוד ונטה למות עלה אתה על גבעה הצביע ואמר: כאן הרגנו אנשים, שם הרסנו כפר...מוטב היה אילו לא היינו קיימים כאן כלל..

המסר הקטלני הזה מפיה של אשה יהודיה, הלם בי. מפני שהרגנו, מפני שלחמנו במלחמות חיבים הינו לא להיות קימים?. אולי. טענה כזאת אפשרית. אך כבר קרה שגם בלי שלחמנו מלחמות היה עלינו לא להיות קימים. מהו אם כן המסר של הפילוסופית הזאת?

הדובר הבא היה הלל כהן שאמר- ואז רווח לי- שהוא לא מסכים, כי הציונות איננה תנועה מנווולת. דבר על הסודות שבהם העמים עוטים את העובדות שקשה להסביר או להצדיק. מדברים על מה שצודק. מסכים שאפשר לשאול האם הקמת המדינה היתה צודקת. הוא שואל. אינו מבצע דקונסטרוקציה של ישראל.

ההקלה שלי באה משם: כלומר: האורח הבא שלנו לא יזמין אותנו לא להיות קיימים.

אולי כיהודי המכיר את הפלסטינאים, היסטוריון (הספר שלו ״תרפט. שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי״, מרתק) יעלה בדעתו פתרון אחר כלשהו.

עאדל מנאע אמר אחריו דברים שגורמים לחשוב שהוא חושב שהמדינה היהודית היתה רעיון לא טוב.

לא מפתיע אותי. אני לא רואה למה יגיד ערבי שזה היה רעיון טוב. אך, פרדוקסלית, סיפור חייו היה לא רע: חזר ארצה עם משפחתו ב51, למד באוניברסיטה העברית והיה בארצות הברית עם תוכנית פולברייט.

בימינו הוא היסטוריון, חוקר בכיר במכון ון ליר. הוא איש מקסים. אך הנימוק העיקרי בשחה ההיא היה שזה לא היה רעיון טוב כי הקמת המדינה הכריחה אותנו להקים צבא, ללכת למלחמה....

וזה כן מפתיע אצל היסטוריון: למה הרעיון להקים צבא ולהלחם היה עוצר בעד עם שסבל פוגרומים ושרד נסיון של הכחדה טוטלית?

אשאל אותו בשקלא וטריא שלנו בירושלים.

אבל נדמה לי שמה שלמדתי באותו ערב, והבהיל אותי, הוא שהפ׳ר לפילוסופיה, ללא ידיעתה עם מראית העין של בינה והשכלה ענקית, כמו מצדיקה את הפעולה של הימין: אם האופציה היא לא להיות קיימים, אזי להיות קיימים בלי מדה וללא גבול.

8/7/17

3/7/17

שקלא וטריא בירושלים

אחרי המפגש שהיה לנו עם פר קרמניצר, התבהר לנו שהאפשרות לקיום הדמוקרטיה שלנו כרוכה בקשר הדוק לגישה ולמחשבה שלנו על הפלסטינאים. הרי הכיבוש אינו משפיע רק על הוויתו של הנכבש אלא גם על הוויתו של הכובש. לאורך השנים התעוררנו לעובדה שיחד עם הגבורה שבהקמת מדינת היהודים ושמירה עליה מפני איביה, תוצאות המלחמות כלל וכלל לא חד משמעיות. הנצחון הביא אתו את הסכנות שבכח. את אובדן הענווה.

בצעד הבא שלנו בשקלא וטריא על פסיכואנליזה ופוליטיקה יהיה מפגש עם פר הלל כהן על אודות הלאומיות הפלסטינית והאידאלים שלה. נדמה לנו שיחד אתו נתקדם בהבנה של עצמנו על ידי על ידיי הבנת האחר אתו היחסים שלנו מורכבים ומסובכים.

תשובה לקלאודיה- סוסנה הולר

לא אמרתי "יהודי" על מנת להתיחס לישראלים. אמרתי "יהודי" כדי להתיחס לעצמי וליהודים האחרים כאן. להשתמש בהומור ביחס לעצמי וליהודים האחרים מקל עלי מהכובד של האני שלי ומהיותי יהודיה. לא הייתי משתמשת בהומור על מנת להתיחס לנוצרים או למוסלמים. הרי זה לא היה מביא לי הקלה כלשהי אלא בדיוק ההפך, כפי שכבר ידוע לנו.

ההפרדה בין המדינה והדת היא לא כל כך ממשית בישראל. היא חייבת להיות, אך לא קימת בחוזקה. יש לנו לזה דוגמאות כואבות: מדוע בנינו דמוקרטיה בלי חוקה? מדוע נותרה ישראל ללא ההגבלה של כוח השלטון שחוקה יכלה לערוב לה?

אחת הסיבות היא העובדה שכשהוכרזה המדינה פרצה המלחמה. להלחם בארצות הערביות כרך בחובו לדחות את המחשבה על איך אנחנו רוצים להיות על מנת לעסוק בלהיות קיימים, לשרוד.

אך בתום מלחמת 48 הוחלט לדחות את כתיבת החוקה כדי למנוע את המחלוקת עם הדתיים על אודות השם "יהודי". היה נהיר שהמיסדים רצו מדינת לאום ולא ארץ דתית. חוקה היתה מציתה את הקונפליקט בין חוק המדינה וההלכה. אך לא היה עיבוד ברור (שאיני יודעת אם הוא בכלל אפשרי) על ההשלכות של יצירת מדינה יהודית.

בימינו ברור מתמיד שאסור לנו להותיר את השם "יהודי" בידיים של דתיים. גם ברור שהשם "ישראלי" לא פותר את ההבדלים בין העדות והדתות השונות הדרות בארצנו. עלינו להמציא את האופן בו נוכל להכיר ב- ולכבד את ההבדלים בלי אפקטים של הדרה. הבחנה אין פרושה הדרה. על אף שיש הבדלים שכורכים בחובם בעיות שהפתרון שלהן קשה ביותר, כמו ההבדל בין מושג מדינת לאום ומושג של חיים לפי ההלכה או השריה.

בשל כל אלה אני לא מסכימה עם ההצעה לראות בירושלים המפתח של הסכסוך. אני מעדיפה את מה שאנטוניו די צ'צ'יה יעץ לנו בתוקף: לא להתחיל את המשא ומתן בירושלים! ההתנסות שלו בוותיקן עשה אותו לחכם על אודות הסכנות הגלומות במילה "אלוהים".

סוסנה הולר

28/6/17

ישראלים וירושלים- קלאודיה אידן וסוסנה הולר

LQ729

ישראלים וירושלים

אני יהודייה, ויודעת זאת בגופי.

הייתי אומרת כי עמיתתי, סוסנה הולר, מעט כאחרים במקומות רבים, נוהגת להשתמש במונח יהודים במקום ישראלים. איני שותפה לגישה זו שאני חולקת עליה. במכתבה הראשון היא תיארה את ישראל, ליתר דיוק את היהודים, במיוחד את אלה שמהווים חלק מהממשלה, בצורה קריקטוריסטית מעט כמי שלובשים סמוקינג ונעולים נעלי בית. בפעם שנייה, במהלך פעילות שנסבה על הדמוקרטיה, דובר על היהודים והדמוקרטיה. ברור שיש יהודים בישראל, אך אני חושבת כי מרגע שאנו חיים בארץ זו אנו הופכים לאזרחים ישראליים ולפיכך מדובר בקונפליקט ישראלי-פלסטינאי ולא יהודי-פלסטינאי.

במצב הנוכחי הדגשת המונח יהודי תהיה כמו קבלת הטיעון של המפלגה הלאומנית-דתית, שמנסה בעיקשות להבליט את אופייה היהודי של המדינה ובכך ליצור קו פוליטי שתוצאתו מביאה לבידולן של אוכלוסיות שונות. טיעון זה סותר באופן רדיקלי את הכרזת העצמאות הקובעת שוויון זכויות לכל האזרחים ללא "הבדל דת, גזע או מין". אם אנו גם מביאים בחשבון את העובדה שהדתיים הקיצוניים חותרים להרחבת גבולותיה הטריטוריאליים של המדינה ושליטתה בהם בהסתמכות הכתבים התנכיים, מה שמכנים "ארץ ישראל השלמה", מהותי ביותר לשמור על שיח המביא בחשבון את זכויות אזרח תוך הפרדה בין מדינה לדת ובכך להגן על עקרונות הדמוקרטיה ועל חופש הביטוי.

הדמוקרטיה מיושמת גם ליחסים עם האחר, יהיה זה בנוגע לזכויות אזרחי אותה מדינה או בנוגע לזכויותיו של עם אחר, כפי שפני הדברים הנם באזורנו.

בקונפליקט שאנו חיים בו מדובר בזכויות של שני עמים. יש להזכיר כאן כי מדובר בשני עמים החיים במזרח התיכון, שבאופן היסטורי ותרבותי מרוחקים מאירופה ומאמריקה, גם אם הם מגדירים עצמם כמערביים. 50 שנות הכיבוש הטריטוריאלי מעלות מספר נקודות כפתור סביב אירועים שהיו. היום, ניתן לקרוא מאמרים המבהירים אותם אירועים, כמו גם את מדיניות ממשלת ישראל מיד לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים וההחלטה לספח את השטחים, במיוחד אלה של ירושלים המזרחית, זאת למרות ובניגוד לחוק הבינלאומי. למרבה הצער, חשיפת מידע אפשרה לנו להיווכח בכוונות ובאופי הקבוע של הכיבוש מראשיתו.

אנו יודעים את האפקט של אופוריה שגרמו הניצחון במלחמה וכיבוש העיר העתיקה. הצבא והממשלה היו מהופנטים ממימוש חלום הדורות של העם היהודי: להימצא אל מול הכותל המערבי, להיות בליבה של העיר.

אך, ברור שכותל או תפילה אינם יכולים להחליף את הדמוקרטיה, וגם לא לייצג הצדקה "ללגליזציה" של הכיבוש.

כך העיר ירושלים מגלמת את הסימפטום החברתי והפוליטי של הארץ: היותה עיר גבול, מאוחדת לכאורה מקץ 50 שנה אלה, היותה העיר ה"קדושה" לשלושת הדתות המונותאיסטיות, היותה הטרוגנית מבחינת הרכב תושביה: חילונים, דתיים, מוסלמים ובני קבוצות אתניות נוספות. מעמדה של עיר זו הוא מפתח יסודי בקונפליקט וגורלה תלוי בו: עיר הבירה של ישראל, עיר הבירה של המדינה הפלסטינאית, עיר "מחולקת" מחדש או עיר שמעמדה בינלאומי?

ירושלים, 18 ביוני 2017

סוסנה הולר

לשבור את השתיקה קלאודיה אידן

LQ 727

השתיקה נשענת על סיבות שונות ויש לה אפקטים שונים.

השתיקה כמו ההימנעות, גם אם היא מנומקת, יכולות להיהפך לאויבות של הדמוקרטיה. האמרה: "דין שתיקה כהסכמה" מציגה בעיתיות זו בפשטות. למה מסכימה השתיקה? מה היא מעניקה? היא מציגה את חוסר הישע הרדיקלי שיכול סובייקט לחוש נוכח שיח מרושע פופוליסטי או להתחנף אל הפוליטיקה של היען, אליבי פשוט, כפי שאמרה עממית מציגה זאת: "לב שאינו רואה, אינו חווה".

התנועה זאדיג נאבקת באופן ברור כנגד השתיקה. היא מעוררת אימפקט במיוחד בשל ההתנעה אל מחוץ הנורמות, שוברת עם ה"ניטרליות" לכאורה האנליטית באופן חד. למרות הכול היא מציגה שאלות, שנראה לי אינן עדיין פתורות, על המנגנונים שבאמצעותם הפסיכואנליזה יכולה לחשוף את האפקטים הדיסקורסיביים של כל חברה ולהשפיע על הפוליטיקות המקומיות.

תנועה זו של אפס השפלה מייצגת בשבילי אירוע בהנגדה חזקה לשתיקה שאומצה במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי אנליטיקאים רבים נוכח הביטול המוחלט של כל זכות אנושית. בראיון שאנליטיקאי ישראלי העניק ביחס למחקר קצר על ההיסטוריה של הפסיכואנליזה בארץ, התייחס לתופעת השתיקה במנוחים של: "חסר דור". אנו יכולים לקרא את הניסוח הזה כעמדה מול הממשי, כחסר בקריאה או אפילו כחסר בפעולה.

השתיקה של רוב האנליטיקאים מאותה תקופה לא הייתה שונה לשתיקה של האומות, בדומה לזו שהן מחזיקות היום נוכח האסונות הפוליטיים וחברתיים, הרדיפות והרצח של עמים.

אני כותבת שורות אלה דווקא 50 שנה אחרי יוני 1967 , 50 שנה אחרי מלחמת ששת הימים. באיזה מנגנון להשתמש כאן בפני המורכבות הקיצונית שאנו חיים? מול התוצאות שההתפשטות הטריטוריאלית יצרה ושנוגעת לחיים של שני עמים שונים? הקבוצה "שוברים שתיקה" מנסה באמצעות העדויות של חבריה להעביר תמונה על המצב במסגרת של מוסדות חינוכיים וקהילתיים בישראל, אך גם בחו'ל , דבר המזין עמדה אנטי-ישראלית שלצערנו משפיעה באופן מסוים על פוליטיקה של בויקוט, של חרם כלפי מדינת ישראל וכלפי מוסדותיה האקדמיים. למצוא את האופן המתאים והיעיל לאבק בשתיקה היא סוגיה בעלת משקל.

אך בהזדמנות זו הייתי רוצה להתייחס לאפקטים דיסקורסיביים מסוימים, אכן מאד "רעשניים" שבהנגדה לשתיקה של אחרים, מבלבלים בפרישתם את שיח האדון שבו שוכנים לשיח דמוקרטי.

כך, ערכאות ממשלתיות הפעילו קו פוליטי פופוליסטי של ביטול מימון פעילויות תרבותיות כמנגנון להתערבות בתכנים התמאטיים שלהן. ברור שכל פעילות תרבותית שחושפת ביקורת על הפוליטיקה של הממשלה ומבטאת דעות אחרות, תחושב לפעילות "שמאלנית" כמעט "חבלנית". משרד החינוך, למשל הזמין את כתיבתו של קוד אתי מיושם לאקדמיה, לפעולה ושיח של מורים אוניברסיטאיים, הקובע מה שניתן או אסור להגיד וכך, באופן פרדוקסאלי בשם "דמוקרטיה" ממשלתית מבדלת, לנטרל כל דעה מעובדת ומנומקת.

כיצד לשבור את השתיקה? כיצד להשפיע על סקטורים ראקציונריים ולהגן על הזכויות האזרחיות? גם אם הפסיכואנליזה מכירה מקרוב את השתיקה הזו של האנליטיקאי המגלמת נוכחות מוצקה של הסיבה, היא פועלת דווקא כסוכן של שיח ההוויה המדברת המחפש לשבור עם השתיקה של איוויה ושל התענגותה. מה יכול אז למלא מקום דומה לזו של השתיקה בשדה החברתי כך שיאפשר להניע את הדעה הציבורית ולהגן על הדמוקרטיה?

ירושלים, 15 ביוני 2017

20/6/17

על אדונים ועבדים- תמי וויל

בהמשך ליוזמה של ז'.א.מילר לחתימה על עצומה נגד בחירתה של מרין לה פן לנשיאות בצרפת, והמגמה למעורבות גוברת של הפסיכואנליזה בפוליטיקה, התקיימו בג'יאפ, האסכולה הלאקאניינית בישראל, מספר ערבי שיח. לאחד הערבים הוזמן פרופסור מרדכי קרמניצר, ראש המכון לחקר הדמוקרטיה בישראל. בשיחה שהתקיימה התייחס קרמניצר לשאלה שמעסיקה אותו כראש המכון: "איך יוצרים תחושת מצוקה ודחיפות כדי להניע לפעולה?" שאלה זו הניעה אותי לכתוב, בקונטקסט העכשווי, על מה שמעורר מועקה עבורי מזה שנים רבות, על מה שמאיים על החופש לומר.

במוקד הקוד האתי שכתב הפרופ' לפילוסופיה, אסא כשר, לפי הזמנתו של שר החינוך נפתלי בנט ל"התנהלות הראויה בתחומי חפיפה בין פעילות אקדמית לפעילות פוליטית", ובנימוקיו לכתיבתו, יש ניסיון להשאיר את ההוראה "נקייה" מכל הזדהות פוליטית, ומ "חלחול מנהגים ונורמות בעלות אופי אחר". בתגובתו למתנגדים שקמו הוא אומר "מטרת המסמך שלי היא לשמור על האקדמיה מפני זוהמה פוליטית".

האם יש צורך, אם כך, בקוד אתי עבור האקדמיה או עבור הפוליטיקה? ומה יכולה הפסיכואנליזה לומר בהקשר זה?

עם הדיאלקטיקה של האדון והעבד, וההכוונה של הגל לאי הצדק שיבוא על פתרונו באמצעות מהפכה, האם ניתן לומר כי מטרתו של הקוד האתי שחיבר אסא כשר, להכפיף את מוסדות ההוראה כעבדים, לפוליטיקאים כאדונים? האם הצעקה שקמה היא מחאתם של העבדים כנגד האדונים?

לאקאן שמכוון אותנו אל העמדה החתרנית ואל השאלה מה כל תודעה מסתירה מפני עצמה, מפתיע אותנו בנקודה זו ומפנה אותנו אל שיח האוניברסיטה, כמגלם את שיח האדון. שיח האוניברסיטה או המדע, בקדשו את הידע המוחלט, המבוסס על עובדות והוכחות, משמיט את כל הידע שאינו כפוף לסטטיסטיקה. אפשר לומר, מה שנמצא בשוליים, שאינו מתיישב עם הכלל, אינו תקף.

האם הכלל והשוליים אינם סוגיה חברתית? פוליטית? האם לא לכך כיוונה הדמוקרטיה החשובה לנו כל כך, שעקרון מרכזי בה הוא שמירה על חופש הביטוי ועל זכויות המיעוט?

המדע, אם כך, אינו ללא קשר לפוליטיקה. הפוליטיקה של המדע תורמת את תרומתה להתעצמותו של שיח האדון.

ואנחנו. מהו מקומם של האזרחים? אני, אתה, את?

משל יותם, שנכתב בספר שופטים פרק ט' מתאר את דרך הפעולה של תושבי שכם בנסותם להמליך עליהם שופט חדש, לאחר מותו של השופט גדעון, דרך עיניו של יותם, בנו של גדעון.

" הלך הלכו העצים למשוח עליהם מלך. ויאמרו לזית: 'מלכה עלינו'. ויאמר להם הזית: 'החדלתי את דשני אשר בו יכבדו אלוקים ואנשים והלכתי לנוע על העצים'? ויאמרו העצים לתאנה: 'לכי את מלכי עלינו'. ותאמר להם התאנה: 'החדלתי את מתקי ואת תנובתי הטובה, והלכתי לנוע על העצים'? ויאמרו העצים לגפן: 'לכי את מלכי עלינו'. ותאמר להם הגפן: 'החדלתי את תירושי המשמח אלוהים ואנשים והלכתי לנוע על העצים'? ויאמרו העצים אל האטד: 'לך אתה מלוך עלינו'. ויאמר האטד אל העצים: 'אם באמת אתם מושכים אותי למלך עליכם, בואו חסו בצילי, ואם אין, תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון' "

אנחנו אלה שמנסים לשמור על עצמנו "נקיים", בלשונו של אסא כשר, מהפוליטיקה. כי "להיכנס לפוליטיקה זה להתלכלך". אנחנו אנשי שכם שמצביעים בכל 4 שנים בקלפי למנהיג שיבחר. אנחנו גם הזית, התאנה והגפן, אנליטיקאים שעושים עבודה חשובה בתחום הכישרון והאיווי שלנו, וחוששים לאבד משהו מעמדה זו בעשיה של אקט פוליטי. אנחנו אלה שבסופו של דבר אולי מאפשרים לאטד לתפוס את מקומו.

לא ניתן לקיים את עולמנו ללא אדונים. יש צורך במי שידאג לסדר, לכך שהעניינים יפעלו. עם זאת לא כל אדון ראוי לכבוד. האדון הראוי לכבוד יודע משהו על העמדה ממנה הוא פועל, ידיעה הפועלת כגורם מרסן מפני שימוש בכח שהוענק לו, באופן פראי.

אז מה נאמר על חופש הביטוי? האם הביטוי הוא חופשי? האם חופש הביטוי פירושו ביטוי לא מרוסן? מהו הניסיון של אסא כשר לנסח בניסוחים שונים את האופן שבו מרצים צריכים להיזהר באמירותיהם מכל ניחוח של הזדהות פוליטית? מדוע הכח הרב שמייחסים לאמירות אלו?

לשפה אכן יש כח. אנו נולדים לתוכה דרך האמירות של הורינו, דרך השיח המשפחתי שאף קדם לנו. זהו כוחו של הלא מודע כאדון , שבמידה רבה קובע את גורלנו. אך האם מדובר בכח מוחלט? באדון אבסולוטי? כזה שהברירה היחידה העומדת בפנינו אל מול מפגן כוחו, היא להיות עבדיו או לנסות לחסלו? לציית או למרוד?

בעידן המודרני שבו לתקשורת כח כה רב בעיצוב דעת הקהל, אין להתפלא שיש פוליטיקאים החוששים מחופש הדיבור שיוענק לאלו שחושבים אחרת. נקודת המוצא של אותם פוליטיקאים היא נקודת מוצא של אדון ביחס לשפה: השפה כאמצעי להשגת מטרות. אפשר לומר שהם מנסים לממש את שליטתם על השפה כמשאב, שמתוקף שלטונם, צריך להיות בידיהם בלבד.

אך השפה איננה אמצעי. היא קובעת עבור האדון, כמו גם עבור העבד. דרכו של המנהיג לרסן את פראות כוחה של השפה, לא צריכה לעבור דרך ריסון האמירות של האחר, אלא דרך אחריות שלו על האמירות שלו.

חשוב שאלו שבחרו לעסוק בפוליטיקה, שאולי בתחילת דרכם סיבת פנייתם הייתה מעמדה של עבדים שחוו מצוקה שדחפה אותם לפעול, ישמרו על הסיבה, ויממשו את עמדתם העכשווית כאדון באופן ראוי יותר לכבוד.

הייתי מכבדת יותר את הקוד האתי, אם הוא היה קוד שלא מושת על האחר ,אלא כזה שהסובייקט לוקח על עצמו.

19/6/17

15/6/17

הסופר דוד גרוסמן קיבל הערב תואר ד"ר לשם כבוד בחגיגות חבר הנאמנים ה-80 של האוניברסיטה העברית.

יושב ראש חבר הנאמנים, מר מיכאל פדרמן; נשיא האוניברסיטה, פרופסור מנחם בן ששון; רקטור האוניברסיטה, פרופסור אשר כהן. מכובדַי.
ערב טוב לקהל הרב, לדוקטורנטים, שהופכים היום לדוקטורים, ולבני משפחותיכם הגֵאים בכם. ערב טוב לחבריי, מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד, וברכה מיוחדת לכלת פרס בובליק -(Bublick) הגברת רות דיין.
תודה על הכבוד הרב שאתם חולקים לחבריי ולי. זהו אות של הערכה והכרה, והוא יקר מאוד ללבי, גם מפני שאני בוגר האוניברסיטה העברית, ואת כל הטוֹב שקיבלתי פה, ממוריי ומֵרוח המקום, אני נושא אתי עד היום.
חברים יקרים, סופרים מדברים לא מעט על יִיסורי הכתיבה. על 'אימת הדף הריק', על לילות שבהם הם מתעוררים שטופי זיעה, כי הסיפור שאותו הם כותבים, לפעמים במשך שנים, נחשף להם פתאום בתורפתו, בחולשתו.
אני מכיר את המועקות האלה, אבל לא פחות מהן אני מכיר את העונג שיש בַּיצירה, בבריאת עולמו השלם של סיפור מאלפי פרטים ועובדות. יש סוג מיוחד של התפעמות שאני חש, כאשר דמות שהמצאתי מתחילה פתאום 'להקדים אותי', לרוץ ולמשוך אותי אחריה: פתאום היא, המומצאת, הבִּדיונית, יודעת יותר ממני על גורלה, על עתידה, על דמויות אחרות בסיפור, והיא מזרימה אלי, לא ברור לי איך, חומרי-חיים, ורעיונות, ותהפוכות של עלילה ותובנות שלא ידעתי שיש בי.

אני מרגיש שהיצירה היא אפשרות של מגע בָּאינסוף. לא האינסוף המתמטי ולא הפילוסופי- אלא האינסוף האנושי. כלומר, אינסוף פניו של האדם. אינסוף נימי נפשו, אינסוף דעתו ודעותיו, יצריו, תעתועיו, קטנותו וגדולתו, כוח יצירתו, כוח ההרס שבו, אינסוף צירופיו. כמעט כל רעיון שצץ בי בקשר לִדְמות שאני כותב פותח בפניי עוד ועוד אפשרויות שלה, גן של שבילים מתפצלים.
"דַי להתקיים כדי להיות מושלם", כתב הסופר והמשורר פרננדו פֶּסוֹאָה, והמשפט המופלא הזה, גם זורֶה מלח על פצעו של כל סופר, שיודע עד כמה קשה להפוך דמות שנֶהֶרתָה בַּדמיון לִדְמות שיש בה ולו חֶלקיק מאותה 'שלמות' פֶּסוֹאית, מִמְלֵאוּת-החיים שיש בִּשנייה אחת של אדם חי וקיים.
אל השלמות הזאת, שעשויה כמובן גם מאינסוף פגמים ומוּמים של אופי ושל גוף, אליה חותר הסופר. זו המשאלה, זה הדחף: להגיע לאותה התרחשות אלכימית, כשלפתע, באמצעות חומר דומם - סימנים מסודרים על דף בסדר מסוים - חוֹללנו חיים.
מי שכותב, מי שכתב כמה וכמה דמויות, והתמוסס לתוכן, וחזר מהן אל עצמיותו שלו; מי שחזר מהן אל עצמיותו, ויודע שעצמיותו כבר עשויה גם מהן; מי שיודע שלולא כתב אותן לא היה מכיר באמת את עצמו - הוא מכיר גם את העונג שיש בתחושת שפע-החיים שרוחשים בכל אחד ואחד מאתנו.
כמעט בנאלי להתפעל מכך, ובכל זאת הרשו לי להתפעל היום מן הבנאלי הזה: אנחנו, כל אחד ואחת מאתנו, מלאי חיים. יש בנו אינסוף אפשרויות ודרכים להימצא בתוך החיים, לִחיותם.
ואולי זה בכלל לא בנאלי, ואולי דווקא צריך להזכיר זאת לעצמנו: כי רְאו עד כמה אנו נזהרים ונמנעים מלִחיות את כל השפע שאנחנו, את כל מה שמזַמנים לנו נפשנו, וגופנו ונסיבות חיינו. כל כך מהר, בשלבים מוקדמים מאוד בחיינו, אנחנו נקרשים ומצמצמים את עצמנו להיות 'אחד', מובהק, מְגוּדָר ב"הגדרה" ברורה. ואולי דווקא כדי שלא נאלץ לעמוד מול השפע המבלבל, המתעתע לפעמים, אנחנו מאבדים את עצמנו מִדעת?
לפעמים החיים שלא נֶחיו, שהיינו יכולים לחיותם ולא עלה בידנו, או לא העזנו, קמֵלים בתוכנו ואינם; ולפעמים אנו חשים בהם, רואים אותם מנגד, והם שולחים אלינו מַדְקרות של צער, של החמצה ועלבון, ואפילו של אֵבל. כי משהו, או מישהו, נרצח שם.
זה יכול להיות ויתור על אהבה גדולה וסוערת למען שלוות נפש. או בחירה במקצוע לא מתאים, שבו אדם נמֵק כל חייו, או חיים שלמים בְּגֶ'נדר שאיננו הג'נדר הטבעי לו, או לה. זה יכול להיות אלף ואחת בחירות שאינן מתאימות לנו, פרי של לְחָצים וציפיות, וּפחדים שלנו, ורָצון לשאת חן, וכניעה ל'רוח הזמן'.
הַכּתיבה היא תנועה של הנפש בניגוד לאותו ויתור, לאותה הימנעות מהשפע שבנו. היא תנועה חתרנית של הכותב, בראש ובראשונה נגד עצמו. באופן גשמי יותר אפשר לדמות אותה למסאז' עיקש, שהסופר עושה פעם אחר פעם לתודעתו הנזהרת, הקפוצה, הבלומה.
בשבילי, הכתיבה היא תנועה חופשית, גמישה וקלה, על הציר הדמיוני שבו אני יכול לנוע בין הילד והזקן שהייתי ושאהיה; בין הגבר והאישה שאני; בֵּיני השפוי לביני המטורף. בין היהודי-במחנה-ההשמדה שאני, לבין מפקד המחנה הזה, שאני. בין הישראלי שאני, לבין הפלסטיני שהייתי יכול להיות, לו נולדתי 500 מ' מזרחה מכאן.
אני נזכר, למשל, בַּקושי שהיה לי לכתוב את אורה, הדמות המרכזית בספר 'אישה בורחת מבשורה'. במשך שנתיים נאבקתי בה, ולא הצלחתי לדעת אותה, לא עד כלות. היו סביבה המון מילים, אבל לא היה להן מוקד חי, לא נוצרה בה אותה פעימה של חיים, שבלעדיה אני לא יכול להאמין בַּדמות שאני כותב, להיותהּ.
בסוף, לא הייתה לי ברירה, ועשיתי מה שכל אזרח הגון במצבי היה עושה- ישבתי וכתבתי לה מכתב. פשוט, מכתב כמו פעם, עם עט ונייר, ושאלתי אותה, מה קורה, אורה? למה את כל כך מסרבת לי, איפה אני טועה בך? למה את לא מתמסרת?
ועוד לפני שהגעתי לסוף המכתב, כבר הבנתי- זה לא אורה שצריכה להתמסר לי. זה אני שצריך להתמסר לה. כלומר, להפסיק לחלוטין להתנגד לאפשרות של אורה שבתוכי. לזלוג לְתבנית-המעמקים שלה, שמחכָּה לי בתוך-תוכי. לָאפשרות של אישה בתוכי. לָאפשרות של האישה המסוימת הזאת בתוכי. להיות מסוגל להרשות לחֶלקיקי נפש - וגם גוף - שלי לרחף באופן חופשי, בלי מעצורים ובלי להיזהר, וגם בלי שום 'אינטרס' צר, מעשי, מוגבל, אל עבר המגנט החזק של אורה, ושל הנשיות שקורנת ממנה.
ומֵהרגע הזה, היא כמעט כתבה את עצמה- בעצמה.
חברות וחברים יקרים, אני יכול לדבר שעות על הכתיבה, אבל עוד מעט תתחיל השמש לשקוע. הֶהרים שמאחורַי, בקצה האופק, הרי מואב, ייצָבעו אָדום, וילכו ויחווירו, ותָוֵוי המִתאר שלהם יתפוגגו, ואחר כך יֵרד עלינו החושך.
אבל לפני שיֵרד החושך, אני רוצה לדבר על מציאוּת חיינו כאן; על מה שאנחנו הישראלים מכנים, 'המצב'; מילה שבעברית רומזת על איזו יציבות, ואפילו סטטיות, ובעצם היא שֵם מכובס ליותר ממאה שנים של דימום, של מלחמות, וטרור, כיבוש ופחד-מוות. ובעיקר- פטליזם, וייאוש.
ואולי אין מקום מתאים יותר לדבר על 'המצב' מאשר כאן, על הר הצופים. כי קשה לי להביט בנוף היפה הזה, ולנתק אותו מהמציאות, מהעובדה שאנחנו צופים כאן בְּמה שמכוּנֶה בְּסִכְסוּכית, "אזור מעלה אֱדומים וְ- 1E", וזו בדיוק הנקודה שבה רבּים בישראל, ובממשלת ישראל, שואפים להתחיל את סיפוח הגדה המערבית; ולעומתם, יש אחרים - ואני בתוכם - שחושבים שהמעשה הזה יביא קץ על הסיכוי לפתרון הסכסוך, ויגזור על כולנו להמשיך ולחיות במלחמה.
וכשאנחנו עומדים כאן, ה'מצב' נעשֶה דחוס עוד יותר, והוא מכיל בתוכו לא רק את האוניברסיטה, על כל החוכמה, והידע, והאנושיות ורוח חירות האדם, שנצברו בה במשך כמעט מאה שנה, אלא גם את 3000 הבדואים, גברים, ונשים וילדים, בני שבט שחי כאן כבר דורות, והם משוללי זכויות ונטולי אזרחות, ונתונים להתעמרות לא פוסקת, שמטרתה לסלק אותם מכאן. גם הם חלק מתמונת 'המצב'. גם הם מצבנו, כתובת על הקיר שלנו.
לפני חמישים שנה פחות שבועיים, אחרי סיום מלחמת ששת הימים, עמד במקום הזה, בָּאמפיתיאטרון של הר הצופים, רב אלוף יצחק רבין. רמטכ"ל הניצחון. רבין קיבל אז תואר 'דוקטור כבוד בפילוסופיה', ונשא נאום שהדהד מקצה הארץ ועד קצֶהָ.
הנאום של רבין (שנכתב על ידי קצין חינוך ראשי, מור'לה בר-און) התכוון בכל שורה שלו - וגם הצליח - לְהַבנות ולעַצֵב את התודעה ואת הזיכרון הקולקטיבי של הישראלים של אותה תקופה. הייתי אז בן 13, ואני עדיין זוכר את הצמרמורת שהוא העביר בי: הוא ניסח לנו, הישראלים, את תחושת הנס שקרה לנו. את גודל הישועה שנושענו. הוא נתן למלחמה ולתוצאותיה מעמד של סיפור מוּסר, שכמעט חורג מגבולות המציאות וההיגיון.
"כשאמרנו 'הטובים לטיס'," אמר רבין בנאומו, "לא התכַּוונו רק לַבּחינה הטכנית וּלכישְרון הכּפיים. התכַּוונּו שעל מנת שיהיו טייסינו מסוגלים להביס את כל חיילות האויב, של ארבע מדינות, תוך שעות ספורות, חייבים הם לִדְבּוק בַּערכים של טוּב מוסרי, ערכים של טוּב אנושי". "הפלוגות," המשיך רבין, "שבָּקעו את הקווים והגיעו עד לסוף הדרך (...) נישאו על גבי ערכים מוסריים, על גבי מאגרים רוחניים, ולא על גבי הנשק והטכניקה הקרבית".
זה נאום מאלף. הוא נרגש, אבל לא מתלהם, אף על פי שהימים היו ימי אופוריה. אלוהים, למשל, לא מוזכר בו ולו פעם אחת. גם לא האמונה הדתית. רק דמוּ בנפשכם איזה מקום היה לָאמונה, ולַקדוּשה וּלאלוהים בִּנאום כזה היום, ותבינו את התהליך שעברה ישראל מאז. אפילו הנגיעה באבני הכותל אינה מתוארת בו בהקשר דתי, אלא היא - כדברי רבין - "הנגיעה שנגעו הלוחמים הַישֵר אל תוך לב ליבה של ההיסטוריה היהודית."
וגם את זה אמר רבין: "צהלת הניצחון אחזה בעם כולו. אף על פי כן נתקלים אנו (...) בתופעה מוזרה בְקֶרב הלוחמים עצמם. אין הם יכולים לשמוח בלב שלם, ויותר מִקב של עצב ותדהמה נמסך בַּחגיגתם (...) ייתכן שהעם היהודי לא חוּנך ולא הורגל לחוש את שמחת הכובש והמנצח".
כך אמר יצחק רבין, אבל באותם רגעים עצמם, כבר החל הכיבוש הצעיר, העוּבָּרי כמעט, להתרקם, להתפתח ולהסתעף, וכבר היו בו תאים ראשוניים, שנוצָרים בכל כיבוש, תאים של לאומנות וגִזענות, ואצלנו נוספה לכל אלה השתלהֲבות משיחית; וגם הֶחלה לנבוט בנו, בהחלט, 'שמחת הכובש', שרבין רצה כל כך להאמין שאין בנו, ושבסופו של דבר, בדרך ארוכה ונפתלת, הביאה גם לרציחתו, 28 שנה אחר כך.
כן, מלחמת ששת הימים הסתיימה בניצחון מזהיר, אבל אנחנו לא נזהרנו.
אין כנראה עַם המחוסן מפני שיכְרון הכוח. עמים חזקים ו'מוצקים' מאתנו לא עמדו בפיתוייו. קל וחומר מדינה של עם קטן, שבמשך רוב ההיסטוריה שלו היה חלוש ונרדף, נטול נשק וצבא שיגֵנו עליו. עַם שבתחילת יוני 1967 האמין שהוא עומד בפני סכנת השמדה, וכעבור שישה ימים הפך לכמעט אימפריה.
חמישים שנה חלפו. ישראל התפתחה לבלי הכֵּר. ההישגים של ישראל, כמעט בכל תחום, הם אדירים, ואי אפשר להתייחס אליהם כמובָנים-מאליהם. לא מובן-מאליו כל הסיפור כולו: שִיבת העם היהודי מִשִבעים גלויות אל מולדתו, והיצירות הגדולות שיצר בה, הם מהסיפורים המופלאים וההֶרואיים ביותר של האנושות כולה. גם מבלי להתכחש לטרגדיה שהביא המהלך ההיסטורי הזה על הפלסטינים, בני הארץ, המעבר של העם היהודי מֵעם של פליטים ועקורים, שרידי אסון גדול, לִמדינה משגשגת וחיונית וחזקה, גם הוא כמעט בלתי נתפס.
וכדי לשמור על כל היקר והטוֹב שיצרנו כאן, אנחנו צריכים להזכיר בלי הרף את מה שמאיים על עתידנו, לא פחות מהסכנות שמחוץ: ובראש ובראשונה את העיוות שפוגע בשורש הווייתה של ישראל - שהיא דמוקרטיה שכבר אינה דמוקרטיה במלוא מובנה של המילה; שהיא דמוקרטיה מתעתעת, ועלולה להיות, בקרוב, תעתוע של דמוקרטיה.
היא דמוקרטיה, כי יש בה חופש דיבור, ועיתונות חופשית, וזכות בחירה והיבּחרות לכנסת, ושלטון חוק וּבג"צ. אבל האם מדינה שכבר חמישים שנה כובשת עם אחר, ושוללת את חירותו, ןמגבילה את חירויותיהם של אלה שמתנגדים לכך, האם באמת ובתמים היא יכולה לטעון שהיא דמוקרטיה? האם ייתכן בכלל צירוף מילים כזה: 'דמוקרטיה כובשת'?
(אני חושב שכדאי שאדבר מהר יותר כעת, לפני שייכנס לתוקפו ה'קוד האתי' של האקדמיה...)
מאה שנים של סכסוך. חמישים שנות כיבוש. מֵעבר לוויכוח הפוליטי המוכר אני שואל, מה הן מעוללות לְנפש האדם, לרוחו של עם? של הנכבש, וגם של הכובש? אני חושב על תהליך היצירה שתיארתי לכם קודם- על תחושת אינסופיותו של האדם, של כל אדם. על ההבנה שמתחת לכל סיפור יש סיפור אנושי אחר; שזו היא הארכיאולוגיה האנושית: שכבות-שכבות של סיפורים, שכל אחד מהם נכון בדרכו.
אבל חיים בתוך מלחמה תמידית, שאין שום כוונה נחושה לשים לה קץ, חיים של פחד, וחשד ואלימות, הם מטבעם חיים של צמצום. צמצום הנפש וצמצום הדעת. של תפיסות סטריאוטיפיות עבות וגסות. של שלילת האנושיות של בנֵי עַם אחר, ובעקבות זאת- של כל אחר, באשר הוא.
זה, בסופו של דבר, האקלים התודעתי שבו צומחים פנאטיוּת, פשיזם, כמיהה לדיקטטורה. זה האקלים שהופך אותנו מבּני אדם להמון, לאנשים הרמטיים. אלה התנאים שבהם מתחילה לקרוס חברה אזרחית דמוקרטית, פלורליסטית, ששואבת את כוחה מהחוק, מתודעת השוויון, מזכויות האדם.
האם אנחנו יכולים לומר בביטחון, שהחברה בישראל מודעת לעוצמת האִיוּם הזה? האם היא מסוגלת להתמודד איתו? האם אנחנו בטוחים לגמרי שֶאלה שמנהיגים אותנו רוצים באמת ובתמים להתמודד אתו?
פתחתי בענייני כתיבה וסִפרות, וסיימתי בִּמציאות חיינו. אבל בשבילי הן שלובות זו בזו. איננו יודעים, כמובן, מי יעמוד כאן, במקום הזה, בעוד חמישים שנה מהיום. איננו יכולים לדעת באיזו מציאות יתקיים הטקס הזה, ואם יתקיים, והלוואי שיתקיים. איננו יכולים לנחש אֵלו בעיות ותקוות יהיו אז במוקד עניינו של העולם. באיזו מידה, למשל, תְשַנה הטכנולוגיה את נפשם ותודעתם - ואולי גם את גופם - של בני האדם. אֵלו רבדים ודיאלקטים יתוָוספו לעברית שתהיה אז בפיהם של אלה שיֵיאספו כאן, ואלו רבדים ייעלמו. האם הם יאמרו בנאומם את המילה 'שלום'- בשמחה? או בִּכְאֵב של אכזבה? של החמצה? או אולי דווקא בְּקַלילות של המובן מאליו? של שגרה שהפכה כבר לדרך חיים?
אינני יודע איזו ישראל תהיה זו. אני יכול רק לקוות בכל לבי, שהאיש או האישה שיעמדו כאן יוכלו לומר, בראש מורם ובכוונה מלאה:
אני אדם חופשי. ועַם חופשי. בארצי, בביתי, בתוך נפשי.

תודה.

13/6/17

Freudian Field, Year Zero

by Jacques-Alain Miller

Paris, 11th June 2017

Lacan Quotidien n°718

Will psychoanalysis end up surrendering its arms in the face of the mounting impasses of our civilization, as Lacan exclaimed one day, out of disappointment or anger, when the notables of his school, the Freudian School of Paris, refused to endorse his "Proposition of the 9th of October 1967, on the Psychoanalyst of the School"? It is by no means a foregone conclusion.

The Schools of the Freudian Field have long been what Lacan wanted them to be, refuges against civilization’s discontents. Since the executive of the École de la Cause freudienne, led by its president, Christiane Alberti, and that of Uforca, have, at my request, enthusiastically adopted my proposal to take a public position 1) against Marine Le Pen and 2) for democracy and the rule of law, and now that the vast majority of members have embarked on a national campaign of republican and Anti-Le Pen Forums, it has become clearer how the ECF, flanked by its satellites, Uforca, the ACF and the CPCT, can become what, at the moment of creating his School, Lacan called, with an energy which, in my eyes testified to the best of the warrior spirit of the French nation, "a base of operations" with the aim both of reconquering the Freudian Field, by winning it back from the IPA, and of overcoming those impasses of civilization that pose a threat to the very existence of psychoanalysis.

The attention paid to the political struggle in France, since the 1st of March this year, has not made me lose sight of the fact that today, through the continuous effort of several generations of analysts, there is not one School, but seven: the ECF, the EOL, the EBP, the ELP, the SLP, the NLS and, most recently born, the NEL.

Once Macron was elected on the 7th of May – and as soon as a local and subaltern revolt from the EOL had been countered, a revolt which in fact played the same role as the revolt of notables of 1967, namely to hamper the forward movement – I thought that the lessons of the French experience should be resituated at a global level. Especially since, on the 14th of May, I created "la movida Zadig", ZERO ABJECTION DEMOCRATIC INTERNATIONAL GROUP.

As of this Sunday, the 11th of June, the day after the conversation organized at the EOL by its executive committee under the enlightened leadership of its president, Gustavo Stiglitz, I can announce that the entire Freudian Field has now rallied to Zadig.

The global Lacanian political network is not to be confused with the WAP, or its Schools, but is rather an extension of it at the level of public opinion. As such, it will benefit everywhere from the support of our institutions and will be part of the Freudian Field in the broader sense of the term. As for Zadig's way of operating and the causes it will defend nationally and transnationally, everything has to be invented. Our initiative concerning the Venezuelan crisis and the Pasolini petition are just a start. Within the framework set by my first decisions, the field is open to initiatives!

It is therefore: "Freudian field, year zero". Everything begins again, without being destroyed, to be carried to a higher level. Through a retroactive effect, I now understand why I stopped giving my Cours in 2011.

It was the consequence of the decline in my transference to the Freudian Field, a result of the feeling of failure that had gripped me since it dawned on me that all the members of the ECF had joined the project of Freda, who proposed replacing the School model put forward by Lacan with that of an association of psychotherapists engaged in chasing subsidies and obeying the impulses of an association, the association Aurore, known for mixing its money with the instructions of the Ministry of Health. This plan of liquidation was about to be realized when I alone stood in its way.

What’s more, the Freudian Field seemed to have reached its nec plus ultra in 2011. I saw myself as a prisoner of the world I had created, this Freudian Field governed by the algorithms I had provided, and functioning without me, as I had desired. All I had to do was to mill my Cours until my death. The curse of Sartre’s "pratico-inert” was upon me. Bringing my sempiternal Cours to an end appears to me today as a desperate effort to escape petrification and reconnect with the real of life.

The page has been turned. Jam 2 will resume Jam 1’s course in a new form. My idea is now to mesh my work with that of various collectives of the Freudian Field who are willing.

It is already established that this is what is going to happen in Italy in the form of this "Lacanian Political Seminar", which I will co-chair in Turin with Rosa-Elena Manzetti on July 8th, then in Rome, Bologna and Milan, with Di Ciaccia, the coupleFrancesconi and Mazzotti, and Focchi. In Paris, it will be the "The Quilting Point Seminar" which I have decided to start on the 24th of June, which will be filmed so it can be put online. In Buenos Aires it will be the "Seminar Clipol" (clinic and politics) which I propose for the approval of the Argentine colleagues, and which will be held next December during a trip I will make to Buenos Aires to receive an honorary doctorate, on the initiative of Osvaldo Delgado, whom I thank. Elsewhere in the Freudian Field, everything is open.

This coming week I will provide an update on the Zadig networks created or in formation around the world, the network known as "Channel of the One", the programme for the Paris and Turin Seminars, etc.

I was there with my friend Mireille Cardot – whose name caused Lacan to raise an eyebrow as I introduced him – when, Lacan read his "Adjoining Note to ‘The Foundation Act’”, in June 1964, before an audience of less than a hundred people gathered in Sylvia’s drawing room at 3, rue de Lille. After having spoken of the "admission committee, to be called Cardo",1 he said this, which, in my view is still a major wager: "The École’s success will be measured by the appearance of works that are acceptable in their place.”2

This is what is at stake in this multipurpose Seminar: to inscribe forever the teaching of Lacan in the universal discourse.

Translated by Philip Dravers

Champ Freudien, Année zéro / Campo Freudiano,

Año cero / Freudian Field, Year Zero, par/por/by Jacques-Alain Miller

השדה הפרוידיאני. שנת האפס

מאת ז'אן-אלאן מילר

פריז, 11 ביוני 2017

האם, בסופו של דבר, תניח הפסיכואנליזה את הנשק בפני המבויים הסתומים ההולכים וגוברים בציבליזציה שלנו, כפי שטען לאקאן ביום של דיכאון או כעס, כאשר נכבדי האסכולה שלו – האסכולה הפרוידיאנית בפריז – סירבו לתמוך בהצעתו "מה-9 באוקטובר 1967 אודות הפסיכואנליטיקאי של האסכולה"? אין זה כתוב. זה זמן רב שאסכולות השדה הפרוידיאני מגלמות את מה שלאקאן רצה שיהיו: מקלטים כנגד אי הנחת שבתרבות. מאז שהמוסדות האחראיים של Ecole de la Cause Freudienne, בראשות הנשיאה כריסטיאן אלברטי, ואלו של UFORCA, אימצו בהתלהבות – לבקשתי –את ההצעה לנקיטת עמדה ציבורית 1. נגד מרין לה פן ומפלגתה; 2. בעד הדמוקרטיה ומדינת חוק; ולאחר שרובם המכריע של החברים פתחו במרץ במסע לאומי של פורומים רפובליקניים ואנטי-לה פן, אנו מבינים טוב יותר איך ה-ECF, בליווי ה UFORCA, ACF וה-CPCT, מסוגלת להפוך למה שלאקאן כינה – ברגע שהקים את האסכולה שלו ובאנרגיה שהעידה ,לדעתי, על מיטב הרוח הלוחמנית של האומה הצרפתית – ל"מטה הפעולה", המיועד בו בזמן לכבוש מחדש את השדה הפרוידיאני מידי IPA ולגבור על המבויים הסתומים של הציבליזציה המאיימים על עצם קיום הפסיכואנליזה.

תשומת הלב שהוקדשה החל מה-1 במרס, השנה, למאבק הפוליטי בצרפת, הביאה אותי לא לשכוח כי היום, הודות למאמצים המתמשכים של מספר דורות של פסיכואנליטיקאים, קיימת לא רק אסכולה אחת, אלא שבע : ECF, EOL, EBP ELB, NLS , ELP והאסכולה החדשה שזה עתה נולדה, NEL. לאחר נצחונו של מקרון ב-7 במאי - ומיד לאחר נטרולו של מרד מקומי ושולי שהגיח מ-EOL, אשר למעשה מילא את אותו התפקיד שלקח מרד הנכבדים ב-1967 כלומר טרפוד התנועה קדימה- חשבתי שנכון יהיה להתיק את הניסיון הצרפתי לקנה מידה עולמי.

על כן ב-14 במאי האחרון הקמתי את ""La Movida Zadig- Zero Abjection Democratic International Group. ביום ראשון 11 ביוני, למחרת השיחה שאורגנה על ידי מועצת EOL, תחת הנהלתה הנאורה של היו"ר גוסטבו שטיגליץ, אני יכול להודיע כי השדה הפרוידיאני מכאן והלאה מחובר בכללותו ל-ZADIG. הרשת הפוליטית הלקאניאנית העולמית לא תזוהה עם ה AMP וגם לא עם האסכולות שלה, אלא שהיא אקסטנציה במישור של הדעות. בשל כך היא תיהנה בכל מקום מתמיכת המוסדות שלנו וגם תהיה חלק מהשדה הפרוידיאני במובן הרחב של המילה. בנוגע לנהלים של ZADIG ולמטרות שהיא תגן עליהן ברמה הארצית והטראנס-לאומית, הכול פתוח להמצאה.

היוזמה שלנו במה שנוגע למשבר בוונצואלה ועצומת פזוליני הן התחלה. במסגרת שנקבעה על ידי ההחלטות הראשונות שלי, השדה פתוח ליוזמות! על כן, "שדה פרוידיאני, שנת אפס". הכול מתחיל מחדש, מבלי לההרס, כדי להתעלות למישור גבוה יותר. בעקבות אפקט רטרואקטיבי, אני עכשיו מבין מדוע הפסקתי את הקורס שלי בשנת 2011. זו הייתה תוצאה של נפילת ההעברה שלי אל השדה הפרוידיאני, שנבעה מתחושת הכישלון ששררה בי מאז שנאלצתי להיווכח בכך שסך חברי הECF הצטרפו לפרויקט 'Freda', ששאף להחליף את מודל האסכולה שקוּדם על ידי לאקאן באגודת פסיכותרפיסטים שעוסקת בציד סובסידיות ומצייתת ליוזמות של אגודת Aurora, הידועה בכך שהיא מייצגת את ההנחיות של משרד הבריאות באמצעות הכסף שלה. פרויקט חיסול זה היה על סף מימוש כאשר לבדי התייצבתי בתווך. נוסף על כך, נראה היה כי השדה הפרוידיאני הגיע ב-2011 לשיאו. son nec plus ultra.))

ראיתי את עצמי כלוא בעולם שיצרתי, אותו שדה פרוידיאני הנשלט על ידי האלגוריתמים שסיפקתי עבורו, הוא מתפקד בלעדיי, כפי שרציתי. לא נותר לי אלא להמשיך לסובב את ידית הקורס שלי עד המוות. קללת ה"פרקטיקו אינרטי" (סארטר) רבצה עליי. עצירת הקורס הנצחי שלי נראית לי היום כמאמץ נואש להימלט מההתאבנות ולהקשר מחדש עם הממשי של החיים. פתחנו דף חדש. JAM2 יחזור וימשיך את הקורס של JAM 1 בצורה מחודשת. הרעיון שלי הוא לשלב מעתה בעבודתי את עבודתם של קולקטיבים שונים מהשדה הפרוידיאני שיתנדבו לכך. הוחלט כי מכאן ואילך העבודה תיערך באיטליה, בצורה של "הסמינר על הפוליטיקה הלקאניאנית" שאנהל בטורינו יחד עם רוזה אלנה מאנצטי ב-8 ביולי הקרוב, ולאחר מכן ברומא, בולוניה ומילאנו, עם Di Ciaccia, הזוג Francesconi ו-Mazzoti ו-Focchi. יהיה זה "סמינר נקודת הכפתור" שהחלטתי להתחיל ב-24 ביוני בפריז; הוא יצולם על מנת שיופיע און ליין. בבואנוס איירס מתוכנן "סמינר הקלי-פול (קליניקה ופוליטיקה). אותו אני מניח לאישורם של העמיתים מארגנטינה. הוא יתקיים בדצמבר לרגל נסיעתי לבואנוס איירס, לשם קבלת תואר דוקטור כבוד באוניברסיטה, הודות ליוזמתו של אוסבלדו דלגדו, ואני מודה לו על כך. בכל מקום אחר, בשדה הפרוידיאני, הכול פתוח. אבהיר את זה במהלך השבוע הקרוב ברשתות ZADIG שכבר הוקמו או הבקמה כעת בעולם, ברשת, בשם "ערוץ של 1", בתוכנית הסמינרים בפריז ובטורינו, וכד'.

הייתי עם ידידתי מיריי קארדוט כאשר לאקאן קרא ביוני 1964, מול פחות ממאה אנשים שהתכנסו בסלון של סילביה ברחוב ליל מס' 3, את "הנספח" שלו לאקט הייסוד,–אז הצגתי אותה בפני לאקאן ושמה העלה עווית על פניו. לאחר התייחסותו אל "ועדת הקבלה ושמה קארדו", הוא אמר את המשפט הבא שנותר עבורי כהימור עיקרי: "הצלחתה של האסכולה תימדד על ידי תוצרת העבודות שיתקבלו במקומותיהם". על כך מדובר בנוגע לסמינר זה שהולך ומתרבה: לרשום לעד את ההוראה של לאקאן בשיח האוניברסלי.

עריכה: רביטל בקשי

קריאה: סולי פלומנבאום- אנט פלד- רביטל בקשי