BloGIEP

4/3/15

המרחב הסינגולארי של ההדרכה-ברנרד סיינהב

Guillermo Ceniceros

כדי להציג את הדברים שלי, הייתי רוצה לשים דגש על שתי נקודות שגרסיאלה ברודסקי הבליטה, בין דברים אחרים, במאמר שהתפרסם ב- quarto"", שעסק בהכשרה של האנליטיקאי וליתר דיוק בחלק של ההדרכה.[1] "אין הכשרה פרוגרסיבית של אנליטיקאי. ההכשרה של אנליטיקאי היא רצף של נקודות של קרעים, של חסר המשכיות."[2]

רגעים אלו של קרע, היא מסכמת לאחר מכן, הם תוצאה של מפגש שקשור על סדק בידע – S(A)) – אשר לא יכול לשוב ולהסגר עם הסימבולי. התוצאה של מפגשים אלו היא אפקט של שיסוע סובייקטיבי.

אלו הם האפקטים של שיסוע סובייקטיבי, שנוצרו במהלך רגעי השבר בידע, שהייתי רוצה לשים עליהם דגש במסלול שנעשה אצל המדריך שלי. אלו הן שתי נקודות של שבר בידע אשר הוברו בשני רגעים מדוייקים של הריפוי שלי. כל אחד מאפקטים אלו של חלוקה סובייקטיבית, קורלטיבי להתערבות של המדריך. מדובר כתוצאה מכך ברגעים קונטינגנטיים. טיבעו של הידע הוא היותו משתנה.

"לעולם לא אהיה אנליטיקאי", שמעתי עצמי מביע במהלך האנליזה שלי. זו הייתה כמובן הכחשה. אני מתרגל את המקצוע של אנליטיקאי. אולם למשפט זה שבוטא במסגרת אנליטית יהיו כמה השלכות והתפתחויות בקונטקסט אחר – זה של הדרכה.

כאשר התחלתי לקבל פציינטים, הרגשתי את ההכרח לפגוש מדריך. זה היה בשבילי לעבד ידע, ידע שהאמנתי שהוא מסדר אחר מאשר זה שעיבדתי בריפוי, ידע שלא היה קשור לעבודת הריפוי שלי. הערכתי שהיה עלי ללמוד הכל, שהלמידה הייתה לדוגמה הכרחית כדי שאתמצא במבנים הסובייקטיביים. השתוקקתי לידע. הידע הרפרנציאלי בהק עבורי. ציפיתי גם להכשרה קלינית מההדרכה. עמדה זו של בורות ביחס לידע הרפרנציאלי, אחרי הכל עמדה צנועה, לא הייתה אלא צעיף לנקודה חשוכה אחרת שהייתי רוצה להדגיש.

ההנחה של ידע חדש בסדק שהניבה ההתערבות הראשונה של המדריך, חנכה טרנספרנס חדש. זה שהידע היה ידע רפרנציאלי לא שינה מאום לעניין. זה אם כך במקום הזה של אחר גדול שחיכיתי לפרטנר שלי בקשר שחנכתי. פניתי, חשבתי לעצמי, לבכור המנוסה, אחר כשלישי שיודע. זה לא במקום ששמתי אותו, שהתמקם המדריך שלי. זה היה למעשה מבלי לקחת בחשבון את האיווי של האנליטיקאי במימד הייחודי של ההדרכה שלי.

ההתערבות השנייה חזרה אל הראשונה והוברה במרווח של עשר שנים. הראשונה התרחשה בתחילת עבודתי איתו. השנייה הייתה מפגש אחרי הפאס. מעבר לסדק שנוצר בידע, שתיהן שואלות על האיווי של האנליטיקאי. ראו להלן.

המדריך שלי אמר לי מתחילת עבודתי איתו: "לבטח, לנהל מוסד, זו התנסות, אבל אין לזה שום קשר עם ההתנסות של הבדידות של האקט. להיות מנהל של מוסד, אפילו אם הוא מתייחס לפרויד ולאקאן, זה לא להיות פסיכואנליסט." התערבות זו ענתה למה שהדגשתי במהלך המפגש הזה, את ההתנסות הקלינית שלי במוסדות. התערבות זו טלטלה אותי עמוקות. היה לה עלי אפקט של חלוקה סובייקטיבית. לא הבנתי על מה דברנו בכלל, התנודדתי על כני. היא יצרה פער בידע שלעולם לא שב ונסגר.

ובכך ההצבעה של המדריך שלי חנכה טרנספרנס מטבע אחר מזה שכונן עם האנליטיקאי שלי. היה צריך למעשה שאשפוך אור על משפט זה. נשארתי אצלו לבסוף ובנוסף המשכתי את האנליזה שלי במקום אחר.

משפט זה, קשה לשמיעה עבורי, בוטא במפגשים הראשונים, נשאר חקוק בסלע מבלי שאוכל לאמוד את היקפו. הוא הדהד, למרות שלא תפסתי אותו ברגע עצמו, עם משפט אחר זה שבוטא בדיספוזיטיב של הריפוי האנליטי : "לעולם לא אהיה אנליטיקאי, מאחר שדבר לא הכין אותי לכך, משום שאין לי הכשרה לכך, משום שבפשטות איני יודע".

לאחר מכן, היה פאס une, זה שהתרחש במהלך הריפוי: ההתנסות של הבדידות שצויינה באמצעות המעבר מהפיקציה של הסובייקט המונח לידע לאמת משקרת, המעבר לבדידות של האחד בלי האחר כערבות, לאחד שנותר לבד, ללא אחר – S1 מנותק באופן רדיקלי מ S2. זה מה שכיניתי: חציית המדבר[3]. התנסות זו יכלה להתנסח במהלך פאס deux ואפשרה את הסערה על ידי המדריך שלי אשר למן תחילת המפגשים שלנו מייצרת עדיין גלים אחרי עשר שנים של הדרכה.

במהלך ההתנסות של פאס deux, כלומר זמן רב בדיעבד, פרוש זה של המדריך שלי חזר אלי. הצניעות המשקרת של הבורות שהתהדרתי בה למן ההתחלה אפשרה לי לפתע הצצה חטופה בנקודה אפלה. הבדידות של האחד לא נותנת שום ערבות לאחר. ההצעה של הפסיכואנליזה כוננה עבורי, רק עכשיו, קפיצה לתוך התהום. הייתי מזועזע.

אבל זה לא היה הכל. זה בדיוק ברגע עצמו, שהוסמכתי בפאס deux, זו שהתנסתי בה בבדידות זו של האחד בריפוי, בזמן של נישול סובייקטיבי, לפיכך זה ברגע בו עזבתי את האנליסט שלי, שהטרנספרנס עם המדריך הפך ליותר עקבי והתחזק. טרנספרנס אחר זה אשר התמקם במהלך הריפוי האנליטי, ברגע שבו החלטתי לקבל פציינטים, לא הופרע עם הפאס והמינוי שלי ל- AE. להפך, הוא התחזק באותה נקודה של התקשרות מיוחדת זו, טרנספרנס זה למדריך שלי הפך לשאלה עצמה שהועלתה במהלך המפגשים של ההדרכה.

שאלה זו התבהרה עבורי יום אחד כאשר דברתי על כך עם אן-ליזי וכאשר ניסחתי את ארגון הפרוייקט של ערב זה בדיוק על ההדרכה. נוכחתי שההדרכה לא תפסה אותו מקום עבורה.

במהלך ההדרכה שבאה בעקבות המפגש הזה, דברתי על כך עם המדריך שלי. מה באתי לחפש אצלו? מה הוא היה עבורי? היה הכרחי לשאת, כתשובה היחידה לכל שאלה, את השתיקה האינסופית של המדריך שלי, כדי שאווכח שהיה זה בדיוק הערבות של האחר שלא יכולתי בלעדיה.

במהלך פגישה זו, נוכחתי מה היה הציר שעליו נסובו הפגישות שלי בהדרכה, זה היה שהאיווי של המדריך אינו דבר מה אחר מהאיווי של האנליטיקאי : "מדוע הוא אמר לי כך?" הייתי חייב זמן רב כדי להווכח שההתערבויות של המדריך נחרטו בראש ובראשונה במימד של ההיגד ולא במישלב של האמירה. המדריך התעניין בהיגד כשלעצמו שהופנה אליו ולא באמירה שלו. אוריינטציה זו של הפגישה שכוונה על ידי המדריך לעבר ההיגד שלי, הובילה אותי להתעניין באיווי של האנליטיקאי ובאקט שלו. ההדרכה לא יכולה לתת את הערבות של האחר, ההפך הגמור, היא לא יכולה אלא לשלוח אותך חזרה אל הבדידות של האקט. אין לצפות לשיעור מהדרכה כי אם רק זאת.

בהקשר זה, ההדרכה לכשעצמה עוסקת בדיסקורס האנליטי ובאקט האנליטי. האיווי של האנליטיקאי במרחב הסינגולרי של ההדרכה התחבר בראש ובראשונה עם ההגד של זה שבא למפגש עם המדריך. השתיקה המתעקשת של המדריך במקום של השאלה שלי הלכה לעמדה של סוכן בקשר בין הפרטנרים של ההדרכה. האפקט שמושג הוא ההפרדה מ- S1, מסמן אדון האחראי לתפירה של הפגם באחר. S2, במקום של אמת מסמנית שהידע הוא לא ערב עבור האחד.

S2 S1

זו הנקודה שהדגישה גרסיאלה ברודסקי. הסובייקט השסוע הוא האפקט של שיח זה ושל האקט האנליטי, שנוצר על ידי זה שמסכים לתפוס את מקומו בהדרכה.

מתורגם מ : MENTAL no. 26

תרגום:

ענת פריד

אילנה הררי

[1] Brodsky G. "Effet d'un controle", Clinique de la formation dans la psychanalyse, Quarto, 76, mai 2002, pp. 78-79

[2] שם, עמ' 78ה, בהדרכה עימו

[3] Seynhaev B., "une passe. Temoignage au Cours de J.A. Miller", Qoatro, no 96, "Larret de la cure", octobre 2009, p. 19.

De la mélodie à la partition Anne-Marie Le Mercier

Nora Grupalli

Quel est le ressort de l’opération produite par le contrôle ? Il y faut un transfert du contrôlant vers le contrôleur et, au-delà, vers le discours analytique.

Le contrôle n’est pas une pédagogie, même s’il a des effets d’enseignement. Ce n’est pas non plus l’apprentissage d’une technique thérapeutique, c’est un effet du discours analytique. Pour autant, ce n’est pas l’analyse. La réponse du patient aux effets de la nouvelle lecture de son cas valide l’effet du contrôle. Voyons cela à partir d’un cas.

Louis, homme jeune au parcours professionnel brillant, est venu consulter après un passage par lesurgences. Lors d’une crise d’angoisse massive, il est tombé.Cela l’a rendu mutique un moment. Épuisé, il se sentait réduit à n’être plus qu’une lavette.C’est son mot.

Peu avant, il a été arrêté dans son élan sur le plan professionnel,parce que le soutien de son supérieurhiérarchiquelui a fait défaut. Cette déconvenue a renforcé, du même coup, la souffrance éprouvée vis à vis de son partenaire qui répond peu à sa forte demande d’amour.

Lors dela seconde séance, j’ai établi un lien entre son angoisse invalidante et un événement majeur de son enfance. Il parlait et s’agitait toujours beaucoup, jusqu’au jour où son père lui a lancéd’un ton agacé : « Ça suffit, Louisette! » En larmes, il s’est réfugié pendant deux jours dans sa chambre, sans parler. Il a ensuite discipliné son corps, afin d’effacer tout trait féminin.

La crise d’angoisse qui vous a mis au sol équivaut à ce qui vous est arrivé dans l’enfance à la suite de la phrase cinglante de votre père, lui ai-je dit.

Inscrire le dam éprouvé sur le plan professionnel dans une logique signifiante a permis à Louis de retrouver rapidement des forces. En réponse à sa question,je l’ai encouragé à rester dans son métier. Son transfert a étéd’emblée massif.

Comment manœuvrer face à la demande pressante de Louis qui s’exprimaitsur fond d’une fragilité contrastant avec un parcours professionnel remarquable ? Et comment tenir la corde de l’analyse sans se laisser endormirpar la satisfaction liée aux effets thérapeutiques ? Ce sont là les questions qui m’ont amenée à en parler en contrôle.

Premier signifiant clé du cas

Le contrôle a fait apparaître combien Louis a trouvé une « personnalité » dans sa profession, pour se défendre d’être la « Louisette » du père. Il a également posé la question du lien sinthomatiqueavec son partenaire,par lequel, sans le savoir, le sujet donne peut-être corps à cette injure paternelle.

Ce premier temps du contrôle, lumineux, m’adonc conduiteà soutenir l’« ego »de cet homme, tout en interrogeant ce qui fait symptôme dans sa relation homosexuelle.

Louis s’est plaintde manquer de confiance en lui.

Je lui ai répondu : « Mais à partir des responsabilités que vous avez exercées vous pourriez écrire des orientations et des propositions. »

Il a alors décidé d’écrire des articles pour ses collègues. Son expression plus personnelle l’a surpris, elle tranchaitavec son style habituellement très poli. J’ai réfréné cependant son élan, lorsqu’il a ététenté de céder à l’invitation d’une amie qui lui proposait d’écrireet, par làmême, de dénoncer, ce qu’il avait subi à son travail. D’autre part, alors qu’il estimait avoir menti, je lui ai confirmé combien il a eu raison de dire non, alors que quelqu’un le provoquait en public à dévoiler son homosexualité.

Parallèlement, il se plaignait de son ami qui le malmenait en lui donnant peu de signes d’amour, alors que lui-même en donnaitbeaucoup.

Je lui ai alors dit : « Vous pourriez lui manquer un peu. Qu’est-ce qui vous oblige à rester dans cette position de demande ? »À la séance suivante, Louiss’est demandépourquoi il tenaiten effet tant à cette relation malgré la souffrance qu’elle engendrait depuis plusieurs années.

Réveil

Quelques temps plus tard, j’ai déplié en contrôle une séance avec Louis en me sentant encombrée.

Le contrôleur est intervenu en disant : Pourquoi parlez-vous autant ? Vous aimez trop ce patient, c’est un séducteur !

Est-il un séducteur ou ai-je été séduite ? Choisir la seconde option m’a permisde saisir, au delà de la séduction qu’a pu exercer le discours de Louis, à quelsminuscules traits du patient s’est accrochée ma fascination. J’aiaussitôt mis celaau travail dans mon analyse.

Moment crucial !Il m’a fallu pouvoir évider l’objet « cause de jouissance » qui m’agitait et me divisait en écoutant Louis, afin de pouvoir occuper, pour lui, la place d’objet « cause du désir » dans sa cure.

Dans le même mouvement d’ouverture, j’ai décidé d’aller parler de ce cas à un autre contrôleur, car mon contrôleur était aussi mon analyste. La séparation des lieux de l’analyse et du contrôles’est imposée à moi dans ce cas précis.

Très vite,je n’ai plus été encombrée par rapport au travail d’analyse de Louis. L’allègement a tenu, à la fois, à l’analyse de ce qui m’encombrait et au fait d’avoir pu parler, en parallèle, à un autre contrôleur.

J’ai été très sensible au style sans état d’âme du second contrôleur que je n’ai vu qu’une fois.

Il a insisté sur la nécessité de faire repérer au sujet ce qu’il méconnaissait de son désir.

Ce sujet veut en effetqu’on le reconnaisse et qu’on lui donne. Il vit dans un monde inconsistant de femmes et de doubles.

Le premier effet de ce temps de rectification subjective a été de couper les séances avec Louis de façon plus décisive, sans en dire trop.

M’est alors venue cette pensée: J’écoutais une mélodie, maintenant je lisune partition.

Ainsi quand Louis m’a dit qu’il a ressenti récemment, en sortant de chez son ami, un agrément certain à se promener seul dans la ville, j’ai coupé la séance. Il est revenu la séance suivante en disant: « Je me demande si j’ai vraiment envie d’être engagé dans une relation, et pourtant je ne cesse de le lui demander,de s’engager. »

Suivre la jouissance à la trace

J’apporte en contrôle un cauchemar de Louis : « Des rats m’attaquaient et je hurlais, d’un hurlement qui réveillait toute la maison. A l’adolescence mon père entrait dans ma chambre, me demandait ce qui se passait et je me rendormais. Ça m’est arrivé 4 fois ces dernières années : je crie très fort. C’est un cri strident, terrible, différent du hurlement de l’adolescence. »

Je l’ai interrogé sur ce cri, différent de l’appel au père dans le hurlement de l’adolescence. Il a associé ses cris à la mauvaise conscience.

« J’ai toujours l’impression de ne pas travailler assez, dit-il.C’est en lien aussi avec l’homosexualité. C’est une mauvaise conscience, mais c’est aussi une conscience mauvaise. »

Je lui ai alors demandé : « Mais qu’est-ce qui mériterait une telle férocité ? »Coupure de la séance.Il a ajouté : « Je n’ai pas à m’excuser de ce que je suis ! »

Le contrôleur a fait résonner le signifiant « rats », opaque et peut-être condensateur de la jouissance du sujet.

D’où, changement de cap dans mes interventions !

Une séance où Louis a évoqué ses nuits « intranquilles »m’a permisde revenir sur les rats.

Il m’a alors appris qu’il a une phobie des rats depuis l’enfance. Le lien au père est apparu très vite, avec des ruptures dans le style d’énonciation oùtransparaissait une forte jouissance. Lui, si poli, pouvait donc être grossier. Dès lors, outre les coupures, j’ai ponctuéses propos et interrogé à la foisson rapport aux conditions d’amour qu’il a ainsi pu déclineravec précision, et son rapportau corps.

Il a alors racontéune scène qui a précédé la crise d’angoisse l’ayant amené en analyse. Juste avant la mutation professionnelle à laquelle il a été contraint, Louis s’était fait opérer des hémorroïdes. Une fois rentré chez lui, il a fait une hémorragie pendant la nuit. Il est tombé et s’est retrouvé rampant au pied de son lit.« Une serpillère ! », a-t-il dit.

Je lui ai juste dit « Ce fait est important », et j’ai coupé la séance.

Louis n’est pas allé plus loin dans son récit: D’une part, il était persuadé qu’il m’en avait déjà parlé. Et, d’autre part, il a commencé la séance suivante en disant qu’il ne se souvenait pas de ce sur quoi nous nous étionsarrêtés. En revanche, il a affirmé se soumettremoins aux caprices de son ami.

Il m’a ensuite fait part d’un rêve :« La sœur de mon ami me téléphone, pour me dire qu’il est mort, il s’est coupé les veines. »

Dans ses associations, il a alors évoqué un de ses doubles, avec qui il a eu récemmentun désaccord d’ordre professionnel. Cela l’a angoissé.

C’est un homme à l’avis tranché,a-t-il dit.

« La vie tranchée ? », lui ai-je alors rétorqué.

Il a ajouté : « Je ne peux pas me passer de lui, c’est un frère. Mes rapports avec mes amis, avec ma sœur aussi, c’est de la gémellité. »

Au plus fort deleur différend, Louis adonc tranché, mais avec angoisse.

« C’est essentiel que vous ayez pu maintenir votre position ! », lui ai-je fait remarquer.

« Oui, mais, toute la journée, j’ai angoissé, parce qu’il(celui qu’il appelle : un frère)ne me répondait plus. Il avait juste oublié son portable. »

Effets du contrôle

Une orientation s’est ainsidéduite du contrôle :

Border le trou à rats pour que Louis reste à distance de Louisette, car si celle-ci s’incarne trop, il tombe ; aérer le tissage dela gémellité pour qu’il puisse trancher, sans craindre de perdre ces recours imaginaires vitaux, ou de mourir ; lui faire savoir ce qu’il méconnaît, notamment dans le lien à son partenaire et dans sa vie professionnelle.

Pour que ce repérage ait une incidence sur ma façon d’intervenir, il a fallu,en analyse et non en contrôle, travailler la cause de mon penchant à animer l’autre.

J’interviens désormais sur un mode plus économique, et plus incisif, ce qui laisse place au travail de Louis.

Il parle peu de sa vie professionnelle à présent. Il s’interroge sur ses choix intimes, notamment sur le plan sexuel, et sur sa demande d’amour infinie.

3/3/15

L’effet « tsunami » du contrôle Chantal Bonneau

Question d’École

Problèmes cruciaux du contrôle et de la passe

24 janvier 2015

Après plusieurs années de contrôle avec deux analystes différents, cette proposition d’intervention me conduit à m’interroger sur mon expérience de « contrôlée » et me fait en dégager quelques moments particuliers. Si l’analyse avait répondu à une urgence subjective devenue impossible à supporter, le contrôle s’était imposé plus tard quand je fus confrontée, au début de ma pratique de psychologue, à la solitude dans l’acte et aux conséquences de la parole dans la rencontre avec des patients.

L’analyse et le contrôle

L’analyse était le lieu d’une parole qui me permettait de traiter mes embrouilles avec le corps, l’amour, le sexe et la mort, avec son lot de répétitions, de surprises et de découvertes. Si la quête de vérité – dont la structure de fiction ne m’était pas encore apparue – et l’exigence de bien-dire y étaient à l’œuvre, la rencontre avec le contrôle fit effraction. Quelle porte avais-je poussée qui me laissait ainsi désemparée face à ces cas que je présentais régulièrement ? Comment comprendre que, malgré les nombreuses notes écrites, le texte finissait pourtant par s’effacer dès que j’entrais dans le cabinet du contrôleur ? Cette inquiétude première que j’attribuais à mon non-savoir, mes maladresses de débutante dans la pratique, n’était que la face visible d’une angoisse que je connaissais bien, celle que déclenchait toute prise de parole hors d’un cadre familier. Le dispositif du contrôle m’extrayait de mon théâtre intime et me poussait à parler à partir d’une place mal assurée qui reposait pourtant sur un trépied solide : l’analyste, le contrôleur et l’analysante. La responsabilité quant à l’acte avait été aux principes de ma demande de contrôle ; elle était aussi aux commandes de l’inhibition qui me faisait vaciller devant chaque séance.

Qu’est-ce qui se jouait alors ?

Présenter un cas au contrôleur impliquait une double temporalité : celle, antérieure au contrôle, qui allait de l’écoute du sujet rencontré et de l’écriture des notes, et celle qui se précipitait dans le temps du contrôle donnant à la parole un poids considérable. Au début, cela participa de mon inhibition. Cette rencontre avec la castration, le trou dans le savoir, qui n’échappait pas au travail analytique, se dénudait dans le contrôle et touchait au réel de la psychanalyse.

Rien ne me paraissait m’exposer davantage que cette parole prise durant le contrôle. Je n’en trouvais pas d’équivalent. Là où l’analyse me permettait d’avancer pas à pas avec l’inconscient transférentiel et d’extraire, dans une temporalité rythmée par les séances, les coordonnées de ma jouissance, le contrôle faisait figure de tsunami. L’instant de voir et le temps pour comprendre se condensaient dans la présentation du cas, l’exposé de mes impasses, de mes questions et d’un point de perplexité en attente d’une remarque, d’une interprétation ou d’un éclaircissement. C’était une épreuve dont je me réjouissais pourtant à chaque fois…en sortant !

Cette difficulté subjective relevait de mon rapport à l’écrit et à la parole. Dans l’expérience analytique j’avais mis en lumière certaines coordonnées de mon rapport à l’Autre, qui faisaient de l’écriture un bricolage symptomatique pour éviter une prise de parole qui m’était difficile. L’attachement à l’écrit que je produisais pour la séance de contrôle restait marqué par cette empreinte. Avec le contrôle, et au-delà de l’analyse, la place que j’accordais à l’écrit était touchée : il fallait lâcher, baisser la garde, dire et dévoiler. La défense était dérangée ; mais n’étais-je pas venue en contrôle pour qu’au delà de l’élaboration du cas et des effets attendus sur ma pratique, se dégage le désir de l’analyste, encore imprécis, mais qui faisait mon horizon logique ?

Une surprise dans le contrôle

Ma nomination comme membre de l’Ecole modifia mon engagement dans le contrôle. Un nouveau nouage entre le savoir et mon transfert à l’Ecole s’était écrit. Il se faisait dans l’enthousiasme pour le nouveau, l’inédit et il se dégageait des effets imaginaires qui m’avaient encombrée jusqu’alors. Le désir de l’analyste était cette fois en question. L’inhibition s’estompait, le rapport à l’angoisse aussi.

Le style même du contrôle se transforma. Je me surpris lors d’une séance à ne pas présenter le cas que j’avais prévu et écrit, pour parler de ce qui me mettait dans l’embarras. Cela s’était imposé sur un mode fulgurant. A l’instant même de la prise de parole, je pus dire mes impasses, et ce qui m’avait mise cependant au travail mais dont je n’avais pas parlé en contrôle, évitant ainsi d’en passer par la parole et maintenant une impuissance à dire. Face à ce réel, la décision imprévue qui avait surgi eut un effet de soulagement éprouvé dans le corps. L’hésitation s’était dissipée dans un éclair et ce n’est que dans l’après-coup que j’en mesurai les conséquences. J’avais consenti à m’approcher du trou du réel et la parole s’était dégagée du soutien de l’écrit. Par ce franchissement, une barrière avait chuté qui séparait mon rapport à l’écrit de la parole. Là où le goût pour la recherche d’un ordonnancement des mots avait été aux commandes c’est le contrôle, comme improvisation, qui s’était imposé. La parole retenue se trouvait libérée et l’écrit ne disait plus le tout du sujet. J’inscrivais ce moment au registre du désir de l’analyste.

J’avais pris goût à la parole dans le contrôle : non seulement j’entendais mieux les ponctuations du contrôleur, ses petites phrases, ses quelques mots prononcés parfois à la fin d’une séance, mais ils faisaient trace et cristallisaient le transfert de travail. Ce n’était pas un guide de bonne conduite mais une façon de me déloger de ma position prise avec l’analysant dont je parlais. La lecture de mon écrit, « écrit de parole »[1], laissait place à l’écrit dans la parole qui avait à voir avec la dimension de la lettre dans l’inconscient de l’analysant. J’entendais mieux ce qui restait insu dans la conduite de l’analyse. Cette ignorance me permettait d’occuper autrement ma place d’analyste et de pouvoir lire la singularité de chacun.

Ce pas de côté écartait l’analyste en fonction de l’automaton et ouvrait alors à l’invention, jamais garantie ni assurée, en misant sur la contingence comme rupture avec le connu. Il restait l’impossible à dire qui tenait au réel.

Effets de formation

Le contrôle apporta deux effets de formation qui sont devenus ma boussole. Le premier m’a permis de m’écarter de la fascination pour « l’écrit de parole » et de consentir à occuper la place de semblant d’objet a pour l’analysant. Je me dégageais de l’énonciation du sujet et du déploiement de la chaîne signifiante, là où la quête de sens exerçait parfois une fascination. C’était la jouissance ignorée de l’analysant qui était dès lors visée. Le second modifia radicalement ma place et mes interventions. Á la suite d’une remarque de mon contrôleur, à propos d’un cas difficile, je l’entendis me dire : « Vous parlez trop ! » La nécessité de se taire m’apparut alors dans toute son évidence. Je me croyais silencieuse, j’étais bavarde ! Ce fut là une ponctuation qui m’ébranla et qui révéla, à chaque fois, son absolue efficacité.

Dans la solitude de la rencontre, là où le sujet est exilé de la langue, c’est de la trace de cette rencontre que le sujet peut faire usage pour accepter un savoir inédit. Le contrôle peut le permettre, pas sans l’analyse ni l’orientation vers le réel. Il faut encore y consentir ; cela demande du temps, des achoppements, des trébuchements, et l’ouvrage est toujours à remettre sur le métier. La joie que je trouve dans ce travail, toujours à recommencer, fait signe qu’il est la voie d’accès à l’élucidation de ma pratique. C’est un possible auquel je tiens. Je poursuis.

[1] Miller J.-A., « L’orientation lacanienne. L’Être et l’Un », enseignement prononcé dans le cadre du département de psychanalyse de l’université Paris VIII, leçon du 23 mars 2011, inédit.

Incomplétude et permanence du contrôle -Jean-Daniel Matet

Eduardo Medici

Le témoignage public est, dans l’École, réservé aux AE en exercice en tant qu’il est paradigmatique et qu’il se légitime d’une performance reconnue par un jury à travers un passeur. Ceci évite que tout un chacun n’y aille de son témoignage de ce qui a fait pour chaque analyste son incontournable expérience analytique. C’est aussi que la passe est le contrôle qui s’impose à la définition lacanienne du psychanalyste.[1]

Qu’attendent les instances de l’École si ce n’est l’intranquillité qu’elles sèment ainsi chez ceux que l’Ecole reconnaît comme relevant de sa formation. Quand Jacques-Alain Miller avait invité les analystes à parler de leurs analyses, il avait levé cette restriction concernant le témoignage dans un geste politique : « Il est temps que l’on prenne à partie les psychanalystes, qu’on les secoue, qu’on les somme de s’expliquer, de se montrer, de se battre un peu pour leur pain, alors qu’ils sont tous à vivre d’une rente de situation que leur vaut de se recommander d’un Freud ou d’un Lacan. »

Non identifié au « praticien chevronné », j’ai accepté que l’École m’interpelle pour dire ce qui a justifié la poursuite d’une pratique du contrôle. J’ai toujours été sensible au fait que Lacan, qui ne contestait jamais le titre d’analyste à ceux qui s’en revendiquaient dans quelque institution analytique que ce soit, ne considérait pas pour autant qu’il assure d’authentiques effets analytiques.

Le contrôle peut prendre toutes les formes, du contrôle de cas à l’interrogation diagnostique aux conditions d’engagement du transfert. Il porte aussi sur la manière dont le transfert reste le vecteur vivant de l’analyse, aussi bien en s’y opposant quand il fait obstacle à la cure elle-même. Reconnaitre pour la contrer ou la tempérer la pente érotomaniaque d’un transfert reste une condition pour diriger l’expérience analytique de sujets psychotiques sans les conduire à une catastrophe.

Un premier contrôle auprès de mon analyste avait accompagné le chemin de mon entrée dans la pratique. L’analyse nourrissait mon activité de médecin puis de psychiatre, elle était depuis longtemps mon horizon. Les difficultés de l’analyse – la force du symptôme et sa résistance à l’interprétation – avaient reporté le moment d’une pratique analytique comme telle que je considérais toujours prématurée. Rhinocéros sans doute, pour citer Lacan, angoissé assurément, ce qui d’après lui n’était pas la plus mauvaise entrée dans la pratique. Sans aucun doute un désir de bien faire, de mener l’analyse là où elle vous porte à changer de place, sans forçage. Le premier temps de contrôle fut celui d’une pratique de psychanalyse appliquée à la clinique et à la thérapeutique. Temps aussi de faire le départ entre la demande qu’on attribue à un autre qui ne demande que de bons soins et celle qui suppose un savoir et permet un transfert.

Répondant à l’appel de Lacan en 1980, décidé à suivre l’orientation que donnait Jacques-Alain Miller à l’aventure du Champ freudien, de sa Section clinique et de l’École, parce qu’elle était la seule susceptible d’assurer l’avenir de la psychanalyse, vint le temps de la fin de l’analyse, temps qui n’a rien d’instantané, qui peut même durer avant qu’une certitude s’impose et qu’elle se chiffre.

Cette dimension politique est solidaire de l’expérience et je trouvais la nécessité d’un second contrôle qui accompagna mon engagement dans la pratique de la psychanalyse. La visée politique ne fut jamais absente du contrôle, au sens où je n’ai jamais conçu la pratique de l’analyse comme déconnectée des institutions qui forment les psychanalystes et la garantissent. Des questions sur les choix que cela supposait ont pu trouver leur place dans ce contrôle sans que, d’aucune manière, j’eus l’idée de parler d’autre chose que de ce qui soutient la place de l’analyste. Ceci exige une rigueur de l’analyste contrôleur qui ne vous laisse pas dériver vers l’association libre, épuisée dans la cure elle-même.

L’exposition publique de sa pratique a aussi valeur de contrôle, mais s’adresser à un public reste différent de la sollicitation d’un psychanalyste qui engage son écoute, sa « super audition » pour reprendre le terme proposé par Lacan pour remplacer celui de supervision adopté par l’IPA. Est-ce à dire que l’on attend du contrôleur qu’il entende ce que l’analyste n’a pas entendu ? Encore faut-il que le récit du contrôlant s’y prête. De celui qui rapporte les séances au détail près de ce qu’il a noté, à celui qui généralise le cas au point que rien ne s’aperçoit de sa mise, l’écart est grand. Et le contrôleur, s’il veut rester à la hauteur de l’acte analytique, tout en n’étant pas l’analyste du contrôlé, devra faire préciser tel détail, questionner le parti pris d’un silence ou d’une position.

Le diagnostic symptomatique ne devient secondaire qu’à la condition d’avoir été fermement exploré dans les entretiens préliminaires. L’épinglage en terme de structure, ne s’impose que pour adapter la réponse à la demande et proportionner son action. Y a-t-il des points d’énigme pour tel sujet et sa réponse est-elle perplexité ou supposition de savoir quant au savoir de l’Autre ? La question diagnostique n’était plus pour moi au cœur de cette expérience de contrôle, mais elle accompagnait la recherche d’une authenticité et d’une légitimité de la cause analytique ainsi que la construction de sa raison.

Autrement dit, comment poursuivre, au plus serré, la quête de ce réel en jeu pour chacun et qui justifie que l’interprétation analytique, par le dispositif même du transfert, le mette en perspective si on l’engage de la bonne manière. Le traitement de la plainte pour qu’elle devienne une demande d’interprétation par le sujet-supposé-savoir, la mobilisation des signifiants identificatoires, leur déplacement pour obtenir des effets thérapeutiques essentiels dans l’enjeu d’une cure analytique dégagent le terrain qui permet le traitement de la jouissance qui accompagne le sujet dans son maniement des objets.

Il ne s’agit plus d’un savoir supposé à l’analyste ou au contrôleur mais de la répartie attendue d’un échange avec celui (le contrôleur, donc ?) que l’on aura surpris, intéressé ou ennuyé. Il m’est arrivé de recevoir du contrôleur une indication qui me faisait saisir la logique de mon discours et me permettait de ne pas en tenir compte dans la cure contrôlée. Ceci pour souligner que l’éclairage donné par le contrôle ne vise qu’à donner les instruments pour soutenir l’acte analytique. Il ne s’agit pas d’appliquer une consigne qui serait donnée par un autre, caricature faite du contrôle quand on cherche à démontrer que les analystes s’auto-reproduisent par identification.

La séance de contrôle se prépare-t-elle ? L’association libre ne suffit pas, sauf à poursuivre la cure psychanalytique sous d’autres formes. Il ne s’agit pas non plus, dans la séance de contrôle, d’une pure interrogation, qui ferait de l’analyste un sachant répondre à toutes questions de technique. Cela n’empêche pas de venir avec une question, c’est même le ressort d’un contrôle qui se poursuit. Soutenir le travail analysant, c’est aussi supporter la fonction, la place qu’un sujet dans le transfert vous a attribuée, fut-elle pour l’accompagner au long de son existence. Ceci n’est pas toujours de tout repos et le contrôleur peut pointer à l’occasion que l’analyste n’est pas aussi destitué qu’il l’avance (Une question te sera certainement posée à propos de cette « destitution » – non advenue ou inachevée ?).

La poursuite du contrôle est la réponse adéquate à la praxis analytique contemporaine. Le repérage diagnostique n’a plus la même tonalité que celui qui consistait à débusquer la psychose quand elle se cache sous les apparences de la névrose : une inhibition insistante, des phobies qui n’en sont pas, une angoisse de morcellement qui ne relève d’une anatomie inconsciente, une dépersonnalisation plus proche de la rupture du lien social que d’un sentiment d’étrangeté du rapport au monde.

La clinique contemporaine, tant celle des dits nouveaux symptômes à toujours actualiser que celle des solutions auxquelles les sujets ont recours, nous contraint à proportionner l’acte à la demande qui est faite. Il ne s’agit pas seulement du tri des demandes qui ne relèveraient pas de la pratique de la psychanalyse – encore faut-il savoir le faire quand il apparaît qu’une offre de parole est dommageable pour le sujet –, mais de recevoir la demande qui nous est faite en prenant en compte la faille symbolique structurelle au cœur de tout discours humain. C’est cette faille qui fera la limite, mais aussi constituera la clé d’une solution à venir. C’est le réel de cette faille que l’analysant explore et, de cette exploration, il fait son analyse, découvre la manière dont les identifications, puis les symptômes, sont autant de façons pour le sujet de ne pas s’y résorber (pas clair, me semble-t-il).

Ce travail de dentellière que fait l’analysant ou l’analysante nécessite un accompagnement de l’analyste qui puisse remarquer les points qui sautent, les trous trop lâches ou absents que ses interventions vont assurer (???), par son interprétation, son acte. L’activité de contrôle a pour moi cette fonction. Qu’il s’agisse d’une séance ponctuelle d’un cas ponctuel ou du suivi d’une orientation à travers plusieurs séances d’analyse, voire de séquences plus longues, je cherche non pas l’assentiment de l’analyste (du contrôleur ?) sur le mode : « c’est bien vous qui l’avez dit », mais une réponse à la hauteur du réel en jeu.

« La vérité est que Lacan , qui disait, contrairement à Freud, que les analyses finissent, nous a en même temps lancé sur le chemin d’une formation dont c’est trop peu dire qu’elle est permanente : elle est infinie. »[2]

[1] Miller, Jacques-Alain, Préface de Qui sont vos psychanalystes p. 10.

[2] Miller, Jacques-Alain, Préface de Qui sont vos psychanalystes p. 11

1/3/15

אי שלמות והתמדה של ההדרכה-ז'אן-דניאל מאטה

Adriana Rostovsky

אי שלמות והתמדה של ההדרכה

ז'אן-דניאל מאטה

העדות הפומבית באסכולה שמורה ל AE ככזה שהוא פרדיגמטי ושמקבל את הלגיטימיות שלו מביצוע שמוכר על ידי שופטים באמצעות מעביר (passeur), זה מונע מכך שכל אחד ואחד יביא מהעדות שלו את מה שהיה עבור כל אנליטיקאי ההתנסות האנליטית הבלתי נמנעת. הפאס עצמו הוא ההדרכה/בקרה (contrôle) שכלולה בהגדרה הלאקניאנית של הפסיכואנליטיקאי[1].

למה מחכים המוסדות של האסכולה אם זה לא לאי שקט שהם זורעים אצל אלה שהאסכולה מכירה בהם כצומחים מההכשרה שלה. כאשר ז'אק-אלן מילר הזמין את האנליטיקאים לדבר על האנליזות שלהם, הוא הסיר את המגבלה הזאת הנוגעת לעדותו הוא הסיר זאת במחווה פוליטית: "הגיע הזמן שנפנה לאנליטיקאים, שננער אותם, שנדרוש מהם להסביר את עצמם, להראות את עצמם, להלחם קצת עבור לחמם, בזמן שהם כולם עסוקים בלחיות מקצבה שנובעת מזה שהם ממליצים על עצמם באמצעות פרויד ולאקאן."

ההמשכיות של פרקטיקה של הקונטרול/הדרכה. תמיד שמתי לב לעובדה, שאף פעם לאקאן לא התנגד לכותרת אנליטיקאי לאלה שהשתמשו בה לעצמם במוסד אנליטי כלשהו, אך זה לא החשיב זאת כמשהו שמבטיח אפקטים אנליטיים אותנטיים

ההדרכה יכולה לקבל כל מיני צורות, מהדרכת מקרה לשאלה דיאגנוסטית, עד לתנאי הכניסה לטרנספרנס. הוא נוגע לאופן בו ההעברה נשארת הווקטור החי של האנליזה, וגם בהתנגדות לווקטור זה כשהוא יוצר מכשול לריפוי עצמו. להכיר במדרון הארוטומני של טרנספרנס כדי לחסום אותו או למתן אותו נשאר תנאי כדי לנהל את ההתנסות האנליטית של סובייקטים פסיכוטיים מבלי להוביל אותם לאסון.

הדרכה ראשונה אצל האנליטיקאי שלי ליוותה את הדרך של כניסתי לתוך הפרקטיקה. האנליזה הזינה את הפעילות שלי כרופא ואחר כך כפסיכיאטר, ומזמן כבר היוותה את האופק שלי. הקשיים של האנליזה – עוצמת הסימפטום והתנגדותו לפירוש - דחו את רגע הפרקטיקה האנליטית עצמה שהחשבתי תמיד כטרם זמנה. קרנף כנראה, אם לצטט את לאקאן, לבטח במועקה, מה שעבורו זו אינה הכניסה הגרועה ביותר לפרקטיקה. ללא ספק איווי להייטיב לעשות, להוביל את האנליזה להיכן שהיא גורמת לשנות מקום, ללא אילוץ. הזמן הראשון של ההדרכה היה זה של פרקטיקה של פסיכואנליזה מיושמת לקליניקה ולתרפויטיקה. זמן גם לעשות את ההפרדה בין התביעה שמייחסים לאחר שרק מבקש טיפול טוב וזאת שמניחה ידע ומאפשרת העברה.

בהענות לקריאה של לאקאן ב 1980, ובהחלטה ללכת בעקבות האוריינטציה שנתן ז'אק-אלן מילר להרפתקאת השדה הפרוידיאני, הסקציה הקלינית שלו והאסכולה, כיחידה שיכולה היתה להבטיח את העתיד של הפסיכואנליזה, הגיע הזמן לסיום האנליזה, זמן שלא היה בו כלום מהמיידי, שיכול אפילו להמשך בטרם וודאות כופה את עצמה ומתפענחת.

מימד פוליטי זה תואם את ההתנסות והביא אותי לצורך בהדרכה שניה שליוותה את השתלבותי בפרקטיקה של הפסיכואנליזה. המכוונות הפוליטית לא היתה אף פעם נעדרת מההדרכה, במובן שמעולם לא התייחסתי לפרקטיקה של הפסיכואנליזה כמנותקת מהמוסדות שמכשירים פסיכואנליטיקאים וערבים להכשרה זו. שאלות לגבי הבחירות שזה מניח יכולות היו למצוא את מקומן בהדרכה מבלי שבכל צורה שהיא, היה לי הרעיון לדבר על משהו אחר מלבד מה שתומך במקום של האנליטיקאי. זה דרש דיוק מהאנליטיקאי המדריך שלא נותן לך לסטות לאסוציאציות חופשיות, שמגיעות למיצוי בריפוי עצמו.

גם להצגה הפומבית של הפרקטיקה שלך יש ערך של הדרכה/קונטרול אך הפניה לקהל שונה מהפניה לאנליטיקאי שמגייסת את הקשבתו, את ה"סופר-שמיעה" אם להשתמש במונח שהציע לאקאן בכדי להחליף את זה של הסופרוויזיון שאמץ ה IPA. האם פשר הדבר הוא שמצפים מהמדריך שהוא ישמע את מה שהאנליטיקאי לא שמע? אבל צריך לשם כך שדברי המודרך יאפשרו זאת. בין זה שמדווח על הפגישות בפירוט הצמוד למה שרשם לבין זה שמכליל את המקרה עד נקודה שלא נתפס דבר ממנו, הפער הוא גדול. והמדריך, אם הוא רוצה לשמר את הנדרש לאקט האנליטי ויחד עם זאת לא להיות האנליטיקאי של המודרך, חייב להבהיר פרטים, לשאול על החלק שתופסת שתיקה מסויימת או עמדה.

האיבחון הסימפטומטי לא הופך למשני, אלא אם כן הוא נחקר ביסודיות בפגישות הפרלימינריות. הדיוק במונחים של מבנה, כופה את עצמו רק כמענה לתביעה או לשים את התגובה בפרופורציה. האם יש נקודות חידתיות בעבור סובייקט מסויים וכשתגובתו היא זו של תימהון או הנחת ידע ביחס לידע של האחר? השאלה הדיאגנוסטית כבר לא היתה עבורי בליבה של ההתנסות הזאת של ההדרכה, אלא היא ליוותה את החיפוש של אותנטיות ולגיטימיות של הסיבה האנליטית וגם של הבניית ההיגיון/סיבה שלה.

במילים אחרות, איך להמשיך באופן יותר מהודק בחיפוש אחר הממשי שפועל עבור כל אחד ושמצדיק שהפירוש האנליטי, באמצעות המנגנון עצמו של הטרנספרנס, ישים אותו בפרספקטיבה, אם כוללים אותו באופן נכון. הטיפול בתלונה, כדי שתהפוך לתביעה לפירוש של הסובייקט המונח לידע, גיוס המסמנים ההזדהותיים, הזזתם ממקומם בכדי להשיג אפקטים תרפויטיים מהותיים במרחב של ריפוי אנליטי מפנה את הקרקע ומאפשרת טיפול בהתענגות שליוותה את הסובייקט בתפעלו את האובייקטים שלו.

כבר לא מדובר בידע המונח לאנליטיקאי או למדריך אלא במה שמצפים מהחליפין עם המדריך, שיהיה מופתע, מעוניין או משועמם. יצא לי לקבל מהמדריך אינדיקציה שאפשרה לי לתפוס את הלוגיקה של השיח שלי ואפשרה לי לא להתייחס לכך בריפוי שהוא תחת הדרכה. זאת בכדי להדגיש שהבהירות שניתנת על ידי ההדרכה מכוונת אך ורק בכדי לתת את הכלים בכדי לתמוך באקט האנליטי. אין מדובר ביישום של שימוש שיינתן על ידי אחר, כך שההדרכה הופכת לקריקטורה כשמנסים להראות שהאנליזות מייצרות את עצמן על ידי הזדהות.

האם יש להכין את פגישת ההדרכה? האסוציאציה החופשית אינה מספקת, חוץ מאשר להמשיך את הריפוי האנליטי בצורה אחרת. אך גם אין מדובר בכך שפגישת ההדרכה, תהיה תשאול טהור שעושה מהאנליטיקאי את זה שיודע על כל השאלות הנוגעות לטכניקה. זה לא מונע מלהגיע עם שאלה, זה אפילו הציר של הדרכה שנמשכת. לתמוך בעבודת האנליזנט זה גם לשאת את הפונקציה, המקום שסובייקט בטרנספרנס ייחס לך, בכדי ללוות אותו לאורך הקיום שלו. זה לא תמיד פשוט והמדריך יכול להצביע לעיתים על כך שהאנליטיקאי אינו כל כך מושל (destitué )כפי שהוא מציג עצמו.

מסלול ההדרכה הוא המענה המתאים לפרקסיס הפסיכואנליטי העכשווי. לתווית הדיאגנוסטית כבר אין את הטונאליות של זו שכללה את חשיפת הפסיכוזה כאשר זו הסתתרה תחת מופעים של נוירוזה: עכבה עקשת, פוביות שכלל אינן כאלה, חרדה מהתפרקות שאינה נובעת מאנטומיה לא מודעת, דה-פרסונליזציה שהיא יותר קרובה לקרע של הקשר החברתי מאשר לתחושה של זרות ביחס לעולם.

הקליניקה העכשווית, גם זו של הסימפטומים החדשים שכל הזמן מתממשים וגם זו של הפתרונות אליהם פונה הסובייקט כמוצא, מגבילים אותנו להתאים את האקט לתביעה שנעשית. אין המדובר רק בסיווג התביעות שאינן עולות מהפרקטיקה של הפסיכואנליזה – למרות שיש לדעת לעשות זאת כאשר נראה שהצעה של דיבור הינה מזיקה לסובייקט- גם לקבל את התביעה שמופנית אלינו תוך לקיחה בחשבון את הכשל הסמלי המבני שבליבו של כל שיח אנושי. כשל זה הוא זה שיקבע את הגבול, אבל גם יהיה המפתח לפתרון שיגיע. זה הממשי של כשל זה שהאנליטיקאי חוקר, ושמחקירה זו הוא עושה את האנליזה שלו, מגלה את האופן שבו ההזדהויות ואחר כך הסימפטומים אף הם הינם אופנים עבור הסובייקט שלא להתפוגג שם.

לעבודת רקמה זאת שעושים האנליזנט או האנליזנטית נחוץ ליווי של האנליטיקאי שיכול לציין את הנקודות ("העינים") שקפצו, את החורים שהם רופפים מדי או חסרים ושהתערבויותיו יובטחו על ידי הפירושים שלו והאקט שלו. לפעולת ההדרכה יש את הפונקציה הזאת עבורי. בין אם מדובר בפגישה מזדמנת, במקרה מזדמן או במעקב אחר אוריינטציה לאורך פגישות אנליטיוות מרובות, אפילו ברצפים ארוכים יותר, אני מחפש לא רק את ההסכמה של המדריך נוסח: "זה בהחלט אתה זה שאמרת זאת", אלא גם תשובה התואמת לממשי הפועל שם.

"האמת היא שלאקאן, שאמר בניגוד לפרויד, שהאנליזות מסתיימות, הוא זה שבו זמנית הזניק אותנו למסלול של הכשרה (formation), שיהיה זה מעט מדי לומר שהוא תמידי: הוא אינסופי". [2]

תרגום

אילנה רבין

אנט גרואג פלד